ביקורת ספרי בישול: Momofuku Milk Bar

מכירים את התחושה הזו, שאתם אומרים לעצמכם "אה, בקטנה, נשאר לי עוד סמסטר אחד קטן עם 13 נק"ז ובלי עומס משמעותי. קלי קלות. בטח שאני יכולה לתרגל שני קורסים בשביל המחלקה כדי לקבל קצת דמי כיס," ואז מגלים שאתם למעשה צריכים ללמוד מערכת מלאה של 19 נק"ז, כולל סמינר, ועדיין לתרגל שני קורסים? אז זה מתאר את החיים שלי בחמשת החודשים האחרונים. המצב לעיל, בנוסף למגורים במעונות הסטודנטים, איכשהו מנעו ממני לבשל ולאכול כמו בן אדם (שלום חמישה קילו נוספים!), שלא לדבר על לעדכן את הבלוג. עכשיו כשחזרתי למוטב, אני מקווה שיהיו לי הזמן והכוח לעדכן את הבלוג בתכיפות יותר משמעותית.

קיצור תולדות אירועי החודשים האחרונים (מי שלא מתעניין, באופן מובן לחלוטין, מוזמן לדלג לו למטה כדי לשקול בכובד ראש אם להזמין את ה-Momofuku Milk Bar Cookbook מבוק דיפוזיטורי):

1. סיימתי את כל המבחנים והעבודות הנדרשים לקבלת תואר ראשון בבלשנות ומדעי המחשב, מלבד סמינר אחד אותו אני מתכננת להתחיל לכתוב any minute now. אם למישהם יש עניין קיצוני בביטויים "לרדת למטה" או "לעלות למעלה", אתם מוזמנים לשטוח את התיאוריה בתגובות. הערת שוליים מובטחת לתיאורטיקן המוצלח.

2. בעוד חודש אני פריקינ' טסה לפריקינ' יפן. הגשמת חלום מגיל 14 בערך. המלצות והשמצות על טוקיו, קיוטו, נארה והירושימה יתקבלו בברכה. כמוכן, למעוניינים ב-food porn, ניתן לעקוב אחריי באינסטגרם כאן. אני מבטיחה שלא יהיו פילטרים. אני שונאת פילטרים. לא מבטיחה שיהיו הרבה תמונות, כי תמיד מביך אותי לצלם את מה שאני אוכלת במסעדות.

3. בנימה אופטימית זו הרשו לי להמליץ בחום: אם אתם בני זוג הלומדים בקמפוס הראשי של אוניברסיטת בן גוריון ואתם נשואים ו/או תלמידים בשנה מתקדמת (ולכן יש סיכוי שתשובצו למעונות לזוגות נשואים), נסו לגור במעונות! המעונות לזוגות נשואים זולים הרבה יותר מדירה ליד האוניברסיטה, מצוידים, חדשים, מאובטחים ונוחים. החיסרונות היחידים הוא שאין תנור בדירה, הכיריים חשמליות והחלונות, ברובם, לא פונים ישירות החוצה אלא לחללים פנימיים (מה שעושה אותם חשוכים ואי לכך, קשה לצלם בהם).

4. במסגרת זה שאין במעונות תנור, פיתחתי מודעות לחשיבותם של קינוחים ללא אפייה. צפו פגיעה: טרייפל "צ'אבי האבי" מהמם, עם חמאת בוטנים, בייגלה ושוקולד ולגמרי בלי תנור. (ואפרופו צ'אבי האבי: כמה אדיר זה שבן & ג'רי'ס מחזירים את הטעם לחנויות?).

ועכשיו לביקורת:

ייתכן שקוראות הבלוג הותיקות זוכרות את העובדה שכבר חפרתי על הספר הזה פעם, פעמיים, חמש עשרה… הסיבה שלא כתבתי ביקורת עד עכשיו היא כי הרגשתי שלא בישלתי מתוכו מספיק מתכונים כדי לעמוד על טיבו, והסיבה שלא בישלתי ממנו מספיק מתכונים היא כי זה ספר די הארדקור, ורוב המתכונים דורשים המון מרכיבים וזמן פנוי.

הספר הוא ספר הבישול (הראשון, מסתבר שהשפית עובדת עכשיו על ספר שני) של כריסטינה טוסי, השף-קונדיטורית של רשת "מומופוקו" של דיוויד צ'אנג. הרשת כוללת מסעדות פאן-אסייאתיות ברמות שונות של הידור ואת רשת הקונדיטוריות "מילק באר". לא הייתי באחת מהן בחיי, כי כולן בניו יורק, אבל מאז שקראתי על הספר בבצק אלים, ממש רציתי לנסות לבשל ממנו. איך אפשר לא לרצות לנסות ספר בישול בו מכינים פנה-קוטה מחלב בטעם קורנפלקס?

למקרה שזה לא הובן עד כה (כי לא חפרתי על הספר הזה מספיק), זה ספר של מתכוני קונדיטוריה. רובם מתוקים. חלקם מתוקים מאוד מאוד מאוד. יש פרק אחד של מתכונים "מלוחים".

הספר מחולק לפרקים לפי עשרה "מתכוני אם", כלומר, מתכוני בסיס המציגים עקרונות ראשוניים, ומהם ניתן להמשיך לשאר מתכוני הפרק. כל מתכון אם כזה הוא מאוד ייחודי ומקורי, וזה אחד הדברים שאני אוהבת במיוחד בספר הזה. המתכונים בו שונים לגמרי מספרי קונדיטוריה אחרים, כי המילק באר פשוט עושים קינוחים כמו שאף אחד אחר לא עושה. נכון, יש בספר עוגיות, עוגות ופאי – אבל הם עשויים בצורה ממש שונה מכל מה שהתרגלתי אליו. הפרקים הם:

"חלב קורנפלקס" (טריידמארק!)

הקראנץ' (טופינג פריך מקורנפלקס ודברים טעימים אחרים)

הפירורים (קראמבל בטעם חלב!)

קלתית גראהם (שעבורה נאלצתי להשתמש בפתי בר עקב חוסר בגראהאם קרקר)

רוטב פאדג' (ממש כמו של מקדונלד'ס!)

עוגת גבינה נוזלית (בה כבר נתקלתם בעוגת הלוטוס שפירסמתי… מזמן)

בריטל אגוזים (מכירים את חטיפי הבוטנים בקרמל שיש בדוכני ממתקים? אז זה)

קראנץ' אגוזים (כמו קראנץ' קורנפלקס, רק יותר טעים)

הגנאש (גנאש שוקולד! עם ירקות!)

"בצק אם" (ורסטילי במפתיע, משמש למאפים מלוחים)

טראק בונוס: קראק פאי.

בת'כלס? כשניסיתי לחשוב למה אני אוהבת אותו, הגעתי למסקנה שלספר הזה יש הרבההההההה יותר חסרונות מיתרונות. נתחיל ברמת הקושי: תיאורטית, הספר אמור להיות בנוי בצורה הדרגתית, מהקל אל הקשה. אכן קל ומספק להכין חלב קורנפלקס (שגם בשבילו צריך תנור!), ולשתות אותו בכוסות גדולות עם ארוחת הבוקר. בפועל, שאר המתכונים הם לאופים קשוחים שחושלו באש התנור של מטבחי הגיהנום. מעטים המתכונים שיאפשרו לכם לפשוט על המזווה בבית, בלי הכנה מוקדמת, ולהוציא קינוח לארוחת שישי. הרוב דורשים קנייה מושכלת בחנות מתמחה (אבקת חלב מתפקדת ברוב המתכונים על תקן special sauce, ויש גם גלוקוזה בעניין), אחר צהריים פנוי, ומיקסר קשוח לפחות כמו האופה. רוב מתכוני האם לא יכולים לעמוד כקינוח בפני עצמם, כך שלמעשה צריך להכין את מתכון האם ולפחות עוד מתכון אחד על מנת לקבל משהו ייצוגי. בנוסף, הרבה מהמתכונים מצריכים זריזות ומיומנות במטבח (קרמל ונוגט אינם לרפי הלב).

בנוסף, אם באבקת חלב עסקינן, הרבה מהמתכונים דורשים חומרי גלם אקזוטיים, שחלקם אף עולים כמו ריאה חפה מסטרואידים של שחיין אולימפי. לכבוד יום ההולדת של המדיח החתיך הכנתי את עוגת השכבות בננה. חמאת אגוזי לוז עולה בערך 40 שקלים לצנצנת, ואני הייתי צריכה שתיים. שלא לדבר על הג'אנדויה (א.ק.א נוטלה מוצקה) וכמויות העתק של חומרים שהיו דרושות לשאר חלקי המתכון, שייאמר להגנתו שהספיק למשהו כמו חמישה עשר איש. כשקולטים שעוגה בקוטר 26  ס"מ עולה במאפיית "מילק באר" מאה דולר, מרגישים משום התעלות רוח מסוימת, אבל גם להכין אותן בבית קצת כואב בכיס. הנקודה היא שאלא אם אתם גרים ליד חנות מתמחה (תודה, "לגעת באוכל" באר שבע) – הספר עלול להיות מתסכל.

אגב, במסגרת חומרי הגלם ההזויים, כל עוגות השכבות (שהן בגובה שלוש קומות!) מוכנות ברינג 15 ודורשות פסי אצטט (מעין פלסטיק שקוף כזה כמו ששמים מסביב לעוגות מוס). פה, לפחות, אני יכולה לדווח שאם מכפילים כמויות פי אחד וחצי, אז העוגה נכנסת ברינג 20 (ואז היא לא פצפונת) ושאם משתמשים בשלושה שקפים למדפסת בתוך הרינג על תקן אצטט, היקום לא קורס לתוך עצמו.

הנקודה השלישית לרעת הספר היא המוגזמוּת. של הכל. כדי להכין שני מאפי קראק פאי צריך שמונה חלמונים, ארבע מאות גרם חמאה ושלוש מאות גרם סוכר חום. נכון, מדובר בשני פאי, כך שבחלוקה לחצי (ופריסה לפרוסות) זה לא כזו זוועה, אבל עדיין צריך להפריד כמעט תבנית שלמה של ביצים. בבלונדי פאי יש גם בריטל קשיו (כלומר, קרמל + אגוזי קשיו), גם שוקולד לבן וגם סוכר חום. הפתרון שלי הוא כמובן לקצץ בכמויות הסוכר בכל מתכון בו הן נראות לי מופרכות, אבל זה מצריך ניסיון מסוים בקונדיטוריה ותוצאה מושלמת לא מובטחת גם אם יש לכם אותו.

חיסרון נוסף, שאני לא מחשיבה כחיסרון אבל ככל הנראה עשוי להפריע לאחרים, הוא שכל המידות הן בגרמים. חייבים משקל מטבח כדי לאפות משהו. אני אוהבת את זה, כי זה מאפשר דיוק ללא הבדלי כף, כוס וחבילת חמאה, אבל אני יודעת שלא לכולם יש משקל דיגיטלי או צורך מיוחד לרכוש אחד. אל תטרחו עם הספר אם אין לכם, יקח לכם שנים לתרגם את הכמויות לכוסות ותרצו למות.

לבסוף, כדי לסתום את הגולל על התקווה שעוד הייתה לכם, הספר באנגלית.

אז למה כן? בכל זאת, זה אחד מספרי הבישול האהובים עלי וחרשתי עליו רבות ועמוקות. סיבה ראשונה היא כי המתכונים מאתגרים, וזה ממש כיף. הכנתם מקרונים בכל טעם אפשרי? כידררתם כדור אטלס למסיבת הגן של הילדה? אם תראו עוד מתכון קונדיטוריה צרפתי או אוסטרו-הונגרי אחד תחנקו מישהו? הספר יכול להיות כיוון טוב להוצאת המרץ המיותר. אפשר לומר שזו המקבילה האמריקאית לפייר הרמה, מבחינת הפסיכיות, הדקדקנות והאקססיביות. זה מסובך, וזה אדיר.

עוד סיבה היא שחלק מהמתכונים, במיוחד מתכוני העוגיות, הם ממש ממש טעימים ושווים את הטרחה. הטריק של הקצפת החמאה והסוכר במשך עשר דקות שלמות, ותוספת הגלוקוזה, אכן יוצרים יחדיו מרקם שהוא פריך ולעיס בו בזמן. החביבות עלי ביותר הן עוגיות הקומפוסט (שהכנתי בלי הגראהאם קראסט ובלי הבאטרסקוטש צ'יפס, אבל דחפתי פנימה מה שהיה בבית, בהתאם לשם של העוגיות) – אבל לא בחלתי גם בעוגיות חמאת הבוטנים ועוגיות ה"אוכמניות בשמנת". כולן נהדרות.

סיבה נוספת היא המקוריות. הספר הזה הוא אחד החביבים עלי כשאני מחפשת השראה לקינוחים חדשים. הוא השרה את פאי החלב והעוגיות שלי, והצורה בה טוסי חושבת על טעמים, מוציאה אותם מהקונטקסט המקורי שלהם ומרכיבה מחדש היא מאוד מעניינת ולדעתי, יוצאת דופן.

סיבה אחרונה היא הכתיבה. אני אוהבת ספרי בישול שיש בהם "מה לקרוא". הקדמות ארוכות למתכונים, הסברים, פתיחות של פרקים. משוגעת על זה. בספר הזה יש גם מלא מלא מתכונים, וגם מלא מלא טקסט (ותמונות! תמונות של הכל!). והוא אפילו לא כבד או גדול במיוחד.

אז נכון שהספר הזה לא מתאים לכל אחת (ואחד), אבל אם אתם מחפשים ספר מתוקים ששונה מכל מה שכבר יש לכם, ויש לכם גישה לחנות עם חומרי גלם מקצועיים וסבלנות אין-קץ, אני בהחלט ממליצה בחום.

מתכונים מומלצים במיוחד

עוגת שכבות פאי תפוחים

עוגיות אוכמניות בשמנת

גראהאם קראסט (הכנתי את זה על בסיס פתי בר בשביל הבלונדי פאי, ואז אכלתי את כל מה שנשאר על המקום)

וכמובן, כל המתכונים שקישרתי אליהם למעלה (חוץ מהקראק פאי, שעוד לא יצא לי כמו שצריך אבל באמת שאני לא מבינה את ההתלהבות).

קחו עוד וואלס – ביקור בווינה, חלק א'

זה היה הנוף מחלון המלון שלנו. I shit you not.

דברים שלא מצאתי בוינה: לובי עם תשע מאות חלונות, כתף עליה המוות בוכה, עץ שהיונים באות אליו כדי למות, בר בו הבנים הפסיקו לדבר כי הם נשפטו למוות על ידי בלוז. אני חושבת שלאונרד כהן שיקר לי. לעומת זאת, היו שם הרבה ארמונות בארוקיים וכנסיות, תועפות מרצ'נדייז של מוצרט וכמה וכמה רחובות קניות מעניינים. השמועה לא משקרת, בוינה אכן יש המון בתי קפה, עם קפה טעים עד טעים מאוד, וגם כמה וכמה מסעדות טובות. אני כותבת בעיקר על מסעדות "ממש", אבל יש עוד כמה מקומות נחמדים שנתקלנו בהם כשחיפשנו משהו זריז. יש רשת טעימה בסגנון סבארו לאוכל באוריינטציה סקנדינבית בשם Nordsee, ויש רשת קונדיטוריות חביבה בשם Aida שמעוצבת כמו דיינר ייקי, כולל מלצריות בשמלות ורודות (הקפה מומלץ, העוגות ככה-ככה. אל תאכלו את עוגת הערמונים). חילקתי את הדיווח לשני חלקים כי נראה שאחרת זה יהיה ארוך מאוד.

Österreicher im MAK

נשבעת שזו לא הטיילת בתל אביבמסעדה בסגנון "מטבח אוסטרי חדש" ששוכנת לה לבטח בתוך המוזיאון לאומנות שימושית. כשהגענו, בשבע בערב, גילינו חדר ענקי ושומם. בדיעבד, אחרי כמה וכמה גיחות אוכל בשעות הערב, הסתבר שהווינאים פשוט לא יוצאים אחרי שבע. הסתבר, גם, שבמזג האוויר הקיצי שנחתנו עליו, כל האקשן באוסטריכר מתרחש בחצר האחורית.

בניגוד למסעדות אחרות שהיינו בהן בווינה, השירות בזו היה מקסים. באופן כללי, המלצרים בכל המקומות תמיד נראו נורא עסוקים, אבל האורחים היושבים בשולחנות נראו כאילו הם מנסים לקרוא למלצר בשארית כוחתיהם. בהרבה מסעדות ובתי קפה פשוט לא היו מספיק אנשי צוות. מומלץ להצטייד בסבלנות ולא לחכות עד שגוססים מרעב, אך לא במסעדה הזו.

עם הגעתנו, קיבלנו סלסלה חמודה עם ארבעה סוגי לחם שלוו בשמן זית(!!!) ובממרח צהוב שנראה לנו כמו חרדל (דבר שהיית מצפה מאומה חובבת נקניקיות). הסתבר שהצהוב הוא ממרח גזר איטלקי עם הרבה כורכום, שלמרבה הצער, אין לו קשר לנקניקיות בכלל, אבל היה טעים. אני הזמנתי למנה ראשונה "דים סאם בשר לבן", ששילבו בין כופתאות אוסטריות מסורתיות ובין שווינסבראטן: חזיר צלוי עם כרוב לבן. קיבלתי שלושה שקיקים אלגנטיים ופריכים מפילו, ממולאים במעין pulled pork, עם רוטב טבילה. בנוסף היו בצלחת סלט כרוב לבן חמצמץ ופרוסת בטן חזיר צלויה (אך לא פריכה מספיק), בטמפרטורת החדר, עם מעין שברירי תפוחים צלויים מעליה. שילוב הטעמים של בשר שמנוני עם החמוץ-כרוב והמתוק-תפוח היה בהחלט מהנה.

לא חושבת שבסין שמעו על בצק פילו בדים סאם

אבא הזמין למנה ראשונה מרק בשר, שהגיע עם כופתאה בהגשה מוזרה מאוד: המרק החם נמזג לכוס זכוכית גבוהה, כמו של לימונדה, שבראשה היה סוג של קצף מולקולרי מעוטר בירק קצוץ ובתחתיתה שחה לו חלמון ביצה חי. הכופתאה נחה בכלי בצד, סטייל הכדור של אפקוט. אחרי ערבוב החלמון במרק התוצאה הייתה טעימה (אם כי הדים-סאם טעימים יותר, לדעתי) – אבל מאוד קשה לאכול מרק, בכף, מתוך כוס של לימונדה. למלצר לא היה פתרון יצירתי לשיטת האכילה; הם באמת מצפים שיאכלו את המרק בכף. שאלנו.

למנה עיקרית הזמנתי עוד ווריאציה מודרנית על מנה אוסטרית מסורתית: טאפלשפיץ. בגרסתו הותיקה מדובר בצלי בקר מבושל בתוספת ירקות שורש. בגרסתו המודרנית מדובר בצלי בקר מבושל בתוספת ירקות שורש. אל תתנו למילה נטולת הסקסאפיל "מבושל" להטעות אתכם! מדובר בבשר הכי רך ועסיסי שאכלתי בחיי. זה הצלי שסבתא שלכם חלמה להכין. הוא מוגש בקערה עם מעט מנוזלי הבישול כשעליו תכשיטים שמנמנים של מח עצם. התוספות בכלל עפו על עצמן: פצפוצי תפוחי אדמה פריכים, מעין שילוב של רושטי מפורר והאש-בראונס, עם בצל מטוגן; "תמונת נוף" של גלילי ירקות-שורש זעירים ממולאים במחית של עצמם, עם כתמי רוטב ווסאבי-אי, וגם קערת תרד מוקדם (שהייתה המנה הכי פחות מוצלחת בארוחה עקב מליחות יתר). מדובר במנה ענקית, לטעמי, ואחרי הראשונה לא כל כך הצלחתי לסיים את כולה על אף היותה מעולה על (כמעט) כל מרכיביה.

אבא הזמין פילה ולחי של עגל ברוטב ציר בקר, שהגיע עם קרוקט חמוד, תפוח אדמה, סלרי ופירה.

באמת שאין לי מה להגיד על זה מלבד "אני רעבה"

לקינוח אכלנו טארט לימון עשוי-היטב-אך-לא-מרגש, שהגיע עם מעין פודינג וניל חם ועם ריבת פרי יער. על ארוחה שכוללה גם כוס רוזה, סודה ושתי כוסות תה שילמנו 98 יורו בלי תשר (השירות אינו כלול, למיטב הבנתי). בהחלט משתלם, אם אתם מחפשים את "מחניודה" או "אדורה" של המטבח האוסטרי.

Österreicher im MAK, המוזיאון לאומנות שימושית (שנקרא MAK, כלומר Museum für angewandte Kunst) רחוב Stubenring 5, וינה. קרוב לתחנת הרכבת התחתית Stubentor.

פתוח לארוחות כל יום מאחת עשרה וחצי בבוקר עד שלוש בצהריים ומשש עד אחת עשרה בערב.

נאשמרקט ומסעדת Kim Kocht

היום צעיר אתה, מחר תזקין

נאשמרקט (Naschmarket) הוא ה-שוק של וינה, כביכול. למעשה, חלקו הגדול מכיל מסעדות לתיירים אה-לה הטיילת ביפו ובחלקו השני באמת יש דוכנים, די רפטטיביים, של נקניקים, גבינות, וכו'. אז נכון, תוכלו לקנות אנטי-פסטי חמודים (וטעימים) כמו ריבועי גבינה חצי-קשה עטופה בפרוסות פרושוטו וכבושה בשמן זית או עגבניות שרי ממולאות בפרמז'ן, אבל לי אישית כמות הצרעות המבהילה שהתגודדה בדוכני הפירות היבשים די הוציאה את החשק להסתובב. כשרעבנו, חיפשנו מקום סביר לשבת בו לארוחה קלה (הייתה לנו הזמנה למסעדה בערב, ראו אזהרה בקרוב). מצאנו אותו במקום שנקרא Kim kocht – Shop and studio.

ככל הנראה מרגל רוסי. שנהנה מביבימבאפ.כמו רוב המסעדות בנאשמרקט, המסעדה היא מין אקווריום זכוכית, שבו במקרה הזה צוות קטן מכין אוכל פיוז'ן אסייאתי מדהים במטבח פתוח. למקום קוראים גם "חנות", כי אפשר לקנות את תערובות התה והתבלינים שהשפית (קים, נו!) רוקחת לבד ומהן נהנים במסעדה (תה הג'ינסינג הוא חוויה מעניינת). מסתבר שהשפית היא גברת רבת הישגים, בעלת הסטודיו ומסעדה נוספת, והוציאה מספר ספרי בישול (שכולם בגרמנית, למרבה הצער).

הזמנו שלוש מנות ראשונות:

למה בטאיזו לא עושים כאלו?מימין: קלמארי על אטריות סומן, שטבלו ברוטב עם טעם חזק של פפריקה ועם מין פסטו כוסברה. המנה הכי מוצלחת, לטעמי. הקלמארי היו רכים ומושלמים והטעם והריח הנהדרים של הרוטב נשארים בפה הרבה זמן אחרי שהאוכל נגמר. באמצע: "דים סאם" (ככל הנראה במילוי שרימפס, אבל זה לא הוזכר בתפריט) עם סלט ירוק וגרגרי רימון. אחרי שסיימנו את הצלחת הראשונה, הזמנו עוד אחת. משמאל/אחורה: סלט קינואה ברוטב מתקתק מדהיייייייים. חוששתני שאיני זוכרת אם הלבן באמצע היה טופו רך או גבינה (היה לה טעם של גבינה, אבל אין לדעת). המנה לא מוגשת בשבת, ואני חושבת שזה כי הטופו/גבינה מגיעים טריים כל יום. הכל היה באמת מעולה, והצטערנו שלא תהיה לנו הזדמנות לחזור לשם מפאת חוסר זמן ו/או לאכול עיקריות מפאת חיסכון במקום. רוב העיקריות הן סוגים שונים של ביבימבאפ, אורז קוריאני עם ירקות ובשר שמגיע בקערת אבן לוהטת. אני לא זוכרת את המחירים במדויק, אבל הם בגבול הבינוני-סביר, לא גבוה במיוחד.

בדיעבד, גיליתי שיש לשפית גם מסעדה ממש, עם ארוחת טעימות של חמש מנות ב-70 יורו. אם האוכל שם כולו ברמה של המנות שאכלנו, אני חושבת שזה בהחלט שווה את המחיר לאירוע מיוחד.

Kim kocht – shop and studio. נאשמרקט, דוכן 28. תחנת הרכבת התחתית הקרובה היא Kettenbruckengasse.

פתוח בשלישי-שישי משתיים עשרה בצהריים עד תשע בערב ובשבת משתיים עשרה בצהריים עד שש בערב. בראשון סגור.

קונדיטוריה Demel

גם קפה וגם אופה

התרבות האוסטרו-הונגרית אמנם השפיעה רבות על הקונדיטוריה בארץ, אבל מלבד כמה מקומות קטנים, בעיקר בחיפה, קשה להיתקל בקונדיטוריות שדבקות בעוגות המסורתיות בנחישות כה רבה. בדמל העוגות בגובה עזריאלי, הקרם עתיר חמאה, הסכו"ם (נראה עשוי) מכסף ולבחורות עדיין יש טורייה ושברייה.

*זאת* המלחמה האיומה על החמאההקפה מעולה, הקרמשניט מרשים למראה (לא אוהבת קרמשניט) והעוגות… כמו שאמרתי… עתירות חמאה. אם אתם לא אוהבים קרם חמאה אמיתי, סיקסטיזי ועמוק, דלגו על עוגות השכבות וקפצו ישר למים העמוקים: כופתאות שזיפים. אמנם לוקח עשרים דקות להכין אותן (בינתיים אפשר לאכול פרוסת עוגה…), אבל הן שוות כל רגע של המתנה. חמות, רכות ונימוחות, מצופות בפירורי לחם פריכים, בתוכן שזיפים חמימים וחמצמצים ומעליהן אבקת סוכר. בלתי-שמנוניות, אבל מאוד מנחמות. זה באמת כל כך כל כך טעים.

משוש ליבי, אהבת חיי. באמת.אנחנו הגענו ביום שבת, שהיה עמוס מאוד (אזור סטפנספלאץ הוא המרכז המתויר של העיר), אבל אחרי המתנה של חמש דקות התפנה לנו מקום. מסתבר שהאסטרטגיה, כך אמרה המלצרית, היא לחכות שיתפנה מקום ופשוט לשבת. התרגילים מהטירונות, אם כן, לא היו לשווא. באמת שאין צורך להזמין מקום. יש צורך עז לקפה ועוגה. קפה מזמינים מהתפריט ועוגה בוחרים מהוויטרינה. ממש כמו שצריך.

קונדיטוריה Demel, רחוב Kholmarket 14. תחנת הרכבת התחתית הקרובה היא Herrengasse, אבל מומלץ לרדת ב-Stephansplatz ולעשות טיול. פתוח כל יום מתשע בבוקר עד שבע בערב.

ספייריבס בזיגוג וויסקי ושזיפים

אינני מתה! יכול להיות שחשבתם שאת הסטטוסים הלא-תכופים-בכלל בפייסבוק רשם החייזר שחטף אותי, אבל החייזר הזה בטח לא יודע לזייף מתכונים, נכון?

אז לא הייתי פה הרבה הרבה זמן עקב תקופת מבחנים מזעזעת (מאוד מאוד!), וחוסר זמן לבשל. אני לא צוחקת. חיינו חודשיים על ג'אנק פוד. זו חוויה שאינני מעוניינת לשחזר, ולכן אפרסם מתכון לעוד ג'אנק פוד!

אני מדברת פה על צלעות. חזיר. בקר נמוך. הבשר הלבן האחר האחר. אפשר, אם כן, להבין שהמתכון הזה לא מיועד לכל אחד. לא לשומרי כשרות (אין דרך להכשיר את ה… אה… שרץ), לא לצמחונים/טבעונים/אנשים שאוכלים רק קינוח/אנשים שלא אוכלים אוכל פיקנטי. ככל הנראה גם לא לאנשים עם כולסטרול גבוה, בעיות לב או בעיות בכלל.

למי הוא כן מיועד? לקרניבורים (קרניסטים!) כבדים, לאנשים שחולים על "יומנגס" ו"דיקסי", למתגעגעי TGI Friday's ולסתם אנשים שתהו מה אפשר לעשות עם ספייריבס ולא הייתה להם הזדמנות. אפשר לקנות ספייריבס ב"טיב טעם" ובשאר חנויות של יוצאי חבר העמים. חומץ תפוחים הוא חומץ שעושים מסיידר, והוא קצת יותר עמוק-טעם וחמוץ מחומץ רגיל. הוא מאוד נפוץ בבישול אמריקאי.

בעניין הוויסקי: אני השתמשתי בג'וני ווקר בלק לייבל וגם בבושמילס, ושניהם היו סבבה (אני חושבת שהווקר קצת יותר מוצלח). משתמשים רק בחצי כוס, כך שלא חובה לקנות בקבוק במיוחד. הבטיחו לחבריכם חובבי האלכוהול ספייריבס, והם יתנו לכם חצי כוס… אפשר גם לבדוק בפיצוציות, שלפעמים מוכרות בקבוקי אלכוהול קטנטנים בכמות שבדיוק מספיקה (תצטרכו שניים של 75 מ"ל). לא בטוח שזה יהיה יותר זול מלקנות בקבוק שלם, though… כמו ביין, אל תשתמשו לבישול במשהו שלא הייתם שותים.

תערובת "מונטריאול סטייק" היא תערובת תבלינים של מק'קורמיק שאפשר לקנות במקומות בהם מוכרים מק'קורמיק (טיב טעם, למשל, אבל הבנתי שיש גם בשופרסל וכו'). היא יקרה יחסית, אבל יש בה כל כך הרבה סוגי תבלינים שקצת קשה לשחזר אותה לבד. אם אין לכם, החליפו אותה בכף מלח גס וחצי כף (נוספת) של אבקת שום. אגב, במקומכם לא הייתי משתמשת בה על סטייק. היא די דומיננטית.

המתכון מצריך ארבעים דקות של עבודה נטו. צריך גם השרייה של חמש שעות לפחות ואפייה של שלוש שעות, כך שבסך הכל הוא לוקח שמונה שעות מינימום, ועד שש עשרה שעות. שדרת צלעות של שניים וחצי קילוגרם מספיקה לשישה אנשים מתונים, או ארבעה בעלי תיאבון בריא.

החומרים:

שדרת ספייריבס במשקל שניים וחצי קילוגרם. אפשר לחצות אותה לשתיים במקביל לאחת הצלעות אם היא לא נכנסת לכם לתנור בשלמותה

למעטפת תבלינים (מה שקוראים dry rub):

שתי כפות פלפל שחור גרוס גס

שתי כפות אבקת שום

שתי כפות תערובת "מונטריאול סטייק"

שתי כפות פפריקה מתוקה

חצי כוס סוכר חום "דמררה" (סוכר חום בהיר, כן? לא חום כהה)

לזיגוג וויסקי-שזיפים:

חצי צנצנת ריבת שזיפים (בערך 175 גרם, שזה קצת יותר מחצי כוס)

כוס קטשופ חריף של היינץ (אפשר להמיר בקטשופים אחרים, חריפים או לא, ולהוסיף טבסקו, אבל למה לטרוח? כמו כן, אני מעדיפה את הקטשופ של היינץ כי הוא לא ממש מתוק כמו האחרים וכאן אנחנו מוסיפים סוכר וריבה. תצטרכו 250 מ"ל קטשופ)

כוס חומץ תפוחים (250 מ"ל)

חצי כוס סוכר חום "דמררה"

בצל אחד, קלוף וחצוי לשניים.

חצי כוס וויסקי (125 מ"ל)

ההכנה:

בערך שש עשרה שעות לפני שאתם רוצים לשבת לאכול (אפשר גם בערב לפני), מערבבים את כל חומרי תערובת התבלינים. שמים את הספייריבס בכלי גדול שאפשר לכסות, במכסה או בניילון נצמד. אם רוצים, אפשר לשטוף את הצלעות לפני שמעבירים אותן לכלי.

לוקחים חופן תערובת תבלינים ומועכים אותו על הספייריבס בתנועות מסאג', כך שכל האזור מצופה. ממשיכים לצפות ככה את כל הספייריבס בשכבה עבה של תבלינים. ממש חשוב לא לוותר על השלב הזה, כי תערובת התבלינים מהווה שלושה רבעים מהטעם.

מכסים את הספייריבס ושמים במקרר לחמש שעות לפחות, ועד יום.

בינתיים, כדאי להכין גם את הרוטב מראש כדי שיהיה לו זמן להתקרר ולהסמיך. אפשר לדחות את הכנת הרוטב עד הזמן בו הספייריבס בתנור, אבל רוטב חם הוא יותר דליל ומצפה את הצלעות בפחות אהבה דביקה.

שמים בסיר קטן את ריבת השזיפים, החומץ, הקטשופ, הסוכר והבצל. בוחשים על אש בינונית עד שהסוכר נמס והתערובת נראית אדמדמה ואחידה. מנמיכים את האש לאש קטנה ומבשלים עשרים דקות, עד שהכל אחיד והבצל נראה רך. לא חובה לעמוד לזה על הנשמה במשך כל הבישול, אבל רצוי לעבור מדי פעם ולערבב כדי שתחתית הסיר לא תישרף. בכל זאת, סוכר. במהלך הבישול יש מצב  שתשאפו את האדים שעולים מהסיר ותרצו למות – כי אדים של חומץ זה כנראה סוג של נשק בלתי קונבנציונלי – אבל אל תדאגו, יהיה טוב. הזיגוג חמצמץ כי תערובת התבלינים מתוקה והספייריבס שמנות וצריכות משהו רענן שיאזן אותן, אז הכל מסתדר בסופו של דבר.

אחרי עשרים דקות מוסיפים את הוויסקי לסיר ומבשלים על אש קטנה עוד עשר דקות, או עד שאין לרוטב טעם אלכוהולי. מעבירים לכלי שנוח לטבול בו מברשת. אם הכנתם את הרוטב מראש, כסו ושימרו במקרר. הוא יחזיק מעמד לפחות שבוע.

כארבע שעות לפני שרוצים לאכול, מוציאים את הספייריבס מהמקרר ונותנים להם לעמוד חצי שעה על השיש, כדי שיגיעו לטמפרטורת החדר. מחממים תנור ל-170 מעלות צלסיוס.

מניחים יריעת נייר אלומיניום על השיש, מניחים עליה את הספייריבס, ומקפלים את האלומיניום מעליהן כך שהשדרה עטופה היטב. מעבירים לתבנית, כאשר הפתח של האלומיניום למעלה כדי שהמיצים לא יישפכו. אם יש חשש חור, עטפו בשתי שכבות אלומיניום. כשהתנור חם והצלעות כבר פחות קרות, מכניסים לתנור.

אופים שעתיים וחצי, כשבזמן הזה אתם יכולים לשכוח מהן לחלוטין וללכת לראות מרתון סרטי סטופ-מושן של טים ברטון/הנרי סליק ("הסיוט שלפני חג המולד" ו"חתונת רפאים", עם עשר דקות להפסקת פיפי ביניהם, צריכים להספיק בדיוק).

אחרי שעתיים וחצי, מוציאים את הצלעות, פותחים את האלומיניום בזהירות (אדים! חם!), וזורקים אותו. יש מיצי צלייה באלומיניום, ואותם כדאי להקפיא בקופסה ולהשתמש בהם בתור רוטב לפסטה בעת הצורך (הולך טוב עם בצל ירוק). מעלים את חום התנור ל-200 מעלות צלסיוס.

מורחים על הצלעות, בעזרת מברשת אפייה או כף, את הזיגוג שהכנתם מבעוד מועד. מורחים היטב מלמעלה ומסביב, ואז הופכים ומורחים על הצד השני. עדיף שתבנית האפייה שלכם תהיה עטופה גם היא בנייר אלומיניום, כי הזיגוג דביק מאוד. מחזירים את הצלעות לתנור לעשר דקות

כעבור עשר דקות מוציאים את הצלעות, מורחים שוב בזיגוג מכל הצדדים ומחזירים לעוד עשר דקות. אם אתם כבר ברוח טים ברטון, אתם יכולים לראות את וינסנט בינתיים (אבל הוא קצר יותר מעשר דקות, אז שחקו גם סיבוב אחד של קנדי קראש).

מוציאים מהתנור ונותנים לצלעות לנוח עוד עשר דקות לפני שפורסים אותן. המנוחה האחרונה חשובה מאוד, כי כשהספייריבס יוצאות מהתנור, כל המיצים שלהן רוחשים ומבעבעים בתוך הבשר ואם פורסים אותן כשהן רותחות, כל המיצים פשוט יוצאים החוצה. באופן כללי, תמיד כדאי לתת לגושים גדולים של בשר לנוח לפחות עשר דקות בין ההוצאה מהחום לפריסה.

פורסים לרוחב השדרה, במקביל לעצמות. אפשר להגיש אותן אחת-אחת, או בגושים. אוכלים בידיים, עם שאריות הזיגוג בצד, לטבילה.

גיוונים:

אפשר גם לסיים את הצלייה על המנגל. לקראת סוף המנגל, כשכולם כבר שבעים (לא באמת) והאש לא חזקה מאוד, מוציאים את הצלעות האפויות מהאלומיניום, מורחים מכל הצדדים בזיגוג, שמים על המנגל לחמש-עשר דקות (תלוי כמה הוא חם), מורחים שוב בזיגוג, שוב על המנגל לחמש דקות, משהים עשר דקות ואוכלים.

בקיצור:

מערבבים את תבליני המשרה. מורחים את שדרת הצלעות מכל הצדדים ושומרים במקרר לפחות חמש שעות ועד יום.

מכינים את הזיגוג: מערבבים בסיר על להבה בינונית את הריבה, החומץ, הקטשופ, הסוכר והבצל עד שהתערובת אחידה. מעבירים לאש קטנה ומבשלים עשרים דקות, תוך בחישה מדי פעם. מוסיפים את הוויסקי ומבשלים עוד עשר דקות, תוך בחישה מדי פעם. אם לא משתמשים מיד, שומרים בקירור.

מחממים תנור ל-170 מעלות ומוציאים את הצלעות מהמקרר לחצי שעה. עוטפים את הצלעות באלומיניום ומכניסים לתנור. אופים שעתיים וחצי. מוציאים מהתנור ומעלים את חומו ל-200.

מוציאים את הצלעות מהאלומיניום, מושחים בזיגוג מכל הכיוונים ומחזירים לתנור לעשר דקות. חוזרים על הפעולה שנית. מוציאים את הצלעות המזוגגות מהתנור ומשהים עשר דקות להתייצבות לפני החיתוך.

עוף מטוגן

כמו רשתות אמריקאיות רבות, השלוחה של רשת קנטאקי פרייד צ'יקן בישראל החזירה את נשמתה לבוראה (אה, ארצות הברית?) כבר לפני מספר שנים. מסתבר שהישראלים, שלא אוהבים קפה שרוף ודונאטס (סטארבאקס ודאנקן, ינוחו על שמריהן בשלום) גם לא אוהבים עוף שטוגן במספיק שמן בשביל לתדלק חללית.

אז מה עושים כדי למלא את החלל בבטן? בלב? בסנדוויץ'? ובכן, מכינים עוף מטוגן לבד. כן, זה מצריך סיר לטיגון עמוק. אפשר גם להשתמש בסתם סיר בינוני ובכף מחוררת עמידה בחום, שתוכלו להכניס לשמן. ההכנה גם מצריכה… איך לומר את זה בלי לזעזע אתכם… אמממ… טיגון עמוק. אני אכן מדברת על הדבר שבשבילו מבזבזים ליטר וחצי שמן ומסריחים איתו את כל המטבח. אי אפשר להתחמק מזה. מצד שני, מה זה חצי שעה של עבודה וקצת מטהר אוויר לעומת שנים של געגוע? כמו כן, נעיצת השיניים הראשונה בקריספיות הזהובה והעסיסית הזו תשכיח מכם מיד כל מחשבה על תופעות הלוואי (כולל הריח, הלכלוך והצרבת).

המתכון כאן הוא לכמות מכובדת – 30 כנפיים – כי אם כבר מטגנים אז שיהיה באהבה. הכמות תספיק לארוחה רצינית של ארבעה עד שישה אנשים (או יותר, אם אתם רק מנשנשים). אפשר להמיר את הכנפיים בחלקי עוף אחרים (נגיד, שניים-שלושה עופות שלמים מחולקים לחזות-כנפיים-כרעיים-פולקעס, או רק פרוסות עבות של חזה). הכנפיים נשמרות לא רע במקרר, ואפילו שהן הכי טעימות כשהן טריות – הן ממש בסדר אם מחממים אותן מחדש, משני הצדדים, בתנור על חום בינוני-גבוה.

חצי שעה-ארבעים דקות של הכנה ועוד לפחות שעתיים (ועד לילה) של השרייה.

החומרים:

30 כנפי עוף, מנוקות מנוצות ומהמפרק השלישי, שלא אוכלים, ומופרדות ל"פולקע קטן" ו"לא פולקע קטן"

500 מ"ל רוויון (שתי כוסות. שומרי כשרות יכולים להמיר בשמנת צמחית עם מיץ לימון)

כף פפריקה מתוקה

חצי כפית פלפל שחור גרוס

בין כפית לשתי כפות אבקת צ'ילי (כפית זה כמעט לא מורגש, רק קצת תיבול, ושתי כפות ייצרו כנפיים חריפות)

כף טבסקו בסגנון לפי טעמכם (כן, בנוסף לצ'ילי. אני השתמשתי בטבסקו רגיל)

ארבע שיני שום כתושות

קמח ואבקת שום לציפוי (החוק הוא: כף אבקת שום על כל כוס קמח, ואני מעריכה שתצטרכו לפחות שתי כוסות קמח לציפוי כל כמות הכנפיים)

שמן לטיגון עמוק (היינו: שמן שמגיע לטמפרטורה גבוהה, רצוי כזה שלא מתחמצן מהר ושטעמו נייטרלי. אני השתמשתי בקנולה). תצטרכו מספיק כדי למלא סיר לטיגון עמוק; לפחות ליטר וחצי ולפעמים אף יותר.

ההכנה:

מערבבים בקערה גדולה את הרוויון, הפפריקה, הפלפל השחור, אבקת הצ'ילי, הטבסקו והשום הכתוש. לא מוסיפים את אבקת השום לרוויון.

מוסיפים את הכנפיים, מערבבים היטב ומשרים לפחות שעתיים ועד לילה.

כשהחלטתם שהשריתם מספיק (ההשרייה, אגב, חשובה גם כדי שטעמי התבלינים יחדרו לעוף, אבל גם כי לרוויון יש אפקט ריכוך על הבשר) – שופכים לצלחת שטוחה ויבשה את הקמח ואבקת השום ומערבבים.

מחממים את השמן בסיר הטיגון.

איך יודעים שהוא חם מספיק? טובלים את האצבע במעט רוויון, נוגעים בקמח ומכניסים לסיר ויוצרים גוש קטן של "בצק". זורקים אותו לסיר (אל תכניסו את האצבע לסיר באמת. תהיה לכם כוויה!). אם יש סביבו בעבוע חזק יחסית, השמן חם מספיק. חשוב לטגן בשמן חם מאוד, כדי שהכנפיים יספגו כמה שפחות ממנו – אבל שימו לב שהשמן לא נשרף ו/או מעלה עשן. מספר אזהרות בנוגע לטיגון עמוק ושמן חם:

- אל תמלאו את הסיר ממש עד הקצה כי כשתכניסו את הכנפיים לסיר, כפי שגילה ארכימדס, הן "יגלישו החוצה" כמות נוזלים השווה לנפח שלהם. אפילו כשכמות שמן השווה לכנף אחת אומללה נשפכת על להבה בוערת, זה עלול להיות מאוד, מאוד לא נעים. אל תמלאו את הסיר יותר מדי, באימאשלכם.

- אם אתם מטגנים בסיר רגיל ונעזרים בכף רשת כדי להוציא את האוכל מהשמן, וודאו שהכף עמידה בחום גבוה. שמן מתחמם מאוד, ואם הכף תימס בפנים, תצטרכו לזרוק את כל השמן!

- הרחיקו מהמטבח כל יצור שעלול להפוך את הסיר עם השמן בטעות. אני מדברת על חתולים, וילדים בגובה המתאים. נכון שזה חוק שרצוי לעקוב אחריו באופן כללי כשיש סיר גדול על הכיריים, אבל כוויה משמן עלולה להיות גרועה בהרבה מכוויה ממרק.

עד כאן פינת הבטיחות בשמן להיום. אפשר להתחיל לטגן!

מוציאים כנף מהרוויון וטובלים אותה בקמח משני הצדדים. מנערים עודפים. אם רוצים ציפוי עבה, מניחים את הכנף לכמה דקות בצד (למשל, על צלחת). הקמח ייספג ברוויון שעל הכנף ותוכלו לבצע טבילה שנייה בקמח, לאקסטרא פריכות.

מנערים שנית עודפי קמח, אם צריך ומכניסים לשמן. רצוי לצפות בערך עשר כנפיים מראש בכל פעם ולהכניס את כולן לשמן בבת אחת כדי שזמן הטיגון שלכם יהיה אחיד, ותוכלו גם להוציא את כולן בבת אחת. שימו לב לא לצופף את הכנפיים בסיר הטיגון, ולהכניס כמות שתישאר בשכבה אחת. זה חשוב כי אם הכנפיים צפופות, הן עלולות להידבק אחת לשנייה (ואז הציפוי ירד וזה יהיה עצוב), והן גם מורידות את הטמפרטורה של השמן. ככל שהשמן קר יותר, הוא נוטה להיספג בכנפיים – ועדיף שהעוף לא יהיה עד כדי כך דומה לזה של KFC. לסיכום: צפו מראש כמות של כנפיים שנכנסת בשכבה אחת לסיר, והכניסו את כולן לשמן בבת אחת.

שימו לב שהשמן אמור לבעבע בעוצמה, אבל הבועות לא אמורות להיות ענקיות והסיר לא אמור להיראות כאילו הוא עומד לעלות על גדותיו.

מטגנים בין עשר דקות לרבע שעה, עד שהכנפיים זהובות מאוד מבחוץ. אם אתם מפקפקים במידת העשייה של העוף בפנים, אפשר להוציא אחת, לחתוך ולבדוק. הבשר אמור להיות בצבע לבן-אטום ולא אמורים לטפטף ממנו מיצים בצבע אדום-ורוד, אלא רק שקוף.

מוציאים את הכנפיים המוכנות לצלחת או תבנית מרופדות בנייר מגבת וממשיכים לטגן את הנגלה הבאה. גם אם אתם רוצים לקחת כנף אחת בתור בונוס לטבח – ראו הוזהרתם, זה ממש חם, ברמת הכוויות. עדיף לחכות דקה-שתיים לפני ההתנפלות.

זו כמות גדולה של כנפיים שיקח זמן לטגן בנגלות ולכן, אם רוצים לשמור על הכנפיים הראשונות חמות עד שתסיימו לטגן את הכל, מחממים תנור או טוסטר אובן לחום גבוה לפני שמתחילים בטיגון. כשהנגלה הראשונה של הכנפיים מוכנה מעבירים אותה לנייר מגבת ומכבים את התנור. מסדרים את הכנפיים בשכבה אחת בתבנית (בלי נייר מגבת) אחרי שהשמן ירד מהן קצת – ומכניסים לתנור המחומם. החום שנאגר בתנור ישמור עליהן פריכות מבלי להמשיך לבשל אותן.

אפשר להגיש עם רוטב, אבל ממש לא חובה. בתאבון.

גיוונים:

- לכנפיים חריפות אף יותר, מוסיפים לקמח של הציפוי כפית פפריקה חריפה.

- לרוטב טבילה מהיר: טוחנים במעבד מזון קטן רבע כוס כוסברה קצוצה, שניים-שלושה עלי בזיליקום, שלוש כפות מיונז, חצי גביע שמנת חמוצה (100 מ"ל), מיץ מחצי לימון וקמצוץ מלח. לחילופין, משתמשים בשש קוביות של כוסברה קפואה ובשתי קוביות בזיליקום, מופשרות כמובן. אם משתמשים במוצרים קפואים, אפשר לא לטחון במעבד מזון אלא סתם לערבב בקערה. שומרים בקירור.

בקיצור:

מערבבים רוויון, פפריקה, פלפל שחור, אבקת צ'ילי, טבסקו ושום בקערה גדולה. מוסיפים את הכנפיים. משרים לפחות שעתיים ועד לילה. כשרוצים לטגן, מחממים שמן בסיר לטיגון עמוק. טובלים כנפיים בקמח מעורב באבקת שום משני הצדדים, ושמים בשמן החם. אם רוצים ציפוי עבה, אפשר לטבול בקמח, לחכות כמה דקות ולטבול שוב. מטגנים את הכנפיים רבע שעה בערך, עד שהן זהובות מאוד מבחוץ והבשר עשוי. מוציאים לנייר מגבת ומגישים חם.

ארוחות לא שמחות וקוראים לא שמחים

הרשומה הינה תרגום למאמר שכתבתי במסגרת הקורס האקדמי Writers' Writing Workshop שעשיתי בשנה א' באוניברסיטה. זוהי תגובה למאמר המפורסם Unhappy meals של מייקל פולן, שבו הוא גורס שאנחנו צריכים לאכול את מה שהסבתות שלנו אכלו, כי המזון המתועש שאנחנו צורכים היום אינו בריא לנו ולסביבה. מן הסתם, מומלץ לקרוא את המאמר שלו קודם – גם כי זה מאמר מפורסם ו"מכונן" בתעשיית האוכל וגם כדי שתבינו על מה לעזאזל אני מדברת. בתרגום הסרתי את ההפניות לציטוטים שהופיעו בגרסה האנגלית, כדי שיהיה קל יותר לקרוא. אם תרצו, אשלח לכם את המאמר המקורי. למרבה הצער, לא הצלחתי למצוא גרסה מתורגמת של המאמר של פולן.

המאמר "ארוחות לא שמחות" של מייקל פולן מנסה להזהיר את קוראיו מהסכנות האורבות בהעדפת מזון מתועש, המועשר בתוספים כביכול-בריאים, על פני ה"אוכל האמיתי" הישן והטוב. פולן טוען העדפה זו אינה בריאה כיוון שאוכל הוא "יותר, או פשוט שונה, מסך חלקיו". הוא מסביר כי צרכנית של נוטריאנטים (רכיבי תזונה, דברים כמו פחמימות, ויטמינים או חלבונים) – שהם לא בהכרח אוכל – לעולם לא תקבל מאוכל מועשר את כל שהיא צריכה, ובנוסף גם תחזיק בדעה ה'שקרית' ש"כל המטרה באכילה היא לקיים ולקדם בריאות גופנית". פולן מתנגד לנוטריאנטים, ולכן הוא מבקר שני מוסדות המעודדים את צריכתם. מוסד אחד הוא תעשיית המזון, המעוניינת למכור מזון זול וקל לייצור ולכן מפרסמת אותו כבריא. המוסד השני הוא תזונאים והגישה המדעית שלהם, כיוון שלטענת פולן הם עובדים תחת פרדיגמה שלא ניתנת ליישום על אוכל. עיקר המאמר מוקדש להצעה כי עלינו, הכבשים התועות שבולסות עשב אולטרה-מהונדס, להתעלם מכל מה ששני השדים הללו אומרים על מנת להיות בריאים יותר ומאושרים יותר. למרות שאני אכן מיישמת את הצעתו של פולן, להימנע ממזון מתועש ולקנות מחוות קטנות ורצוי אף אורגניות, המאמר של פולן הוא לא מה ששיכנע אותי לעשות זאת. קורא ביקורתי יכול לראות כי הטיעונים של פולן הם "קבוצה של הנחות רווחוֹת אך לא בדוקות", בדיוק כמו אלו של יריביו. אם תזונאים יטרחו לפרסם כמה טיעוני נגד מתנשאים ומעוררי-אשמה, פולן עשוי להיאלץ לאכול את כובעו המעובד-אך-עשיר-בנוטריאנטים. אני מסכימה עם פולן על כך שעלינו "לאכול אוכל", אבל טיעוניו אינם מבוססים היטב ועל כן, לא משכנעים.

הטיעון הבסיסי ביותר של פולן בעד הדיאטה המסורתית, הטענה כי אוכל מסורתי טוב מאוכל תעשייתי כי הוא שמר עלינו בחיים במשך מאות שנים, הוא גם הטיעון הכי בעייתי אצלו. פולן טוען כי אורחות-תזונה מסורתיים "לא היו שורדים אם לא היו שומרים את המקפידים עליהם חיים ומאושרים" במשך ההיסטוריה. המשמעות המעשית של הישרדות זו היא שצרכני הדיאטה העבירו את תרבות האוכל שלהם לצאצאיהם. בטיעון זה, פולן עושה בדיוק את אותה טעות שהוא מייחס לחוקרי הדיאטה הים-תיכונית: הוא מתעלם מהעובדה שאורח החיים שלנו שונה משמעותית מזה של הרב-סבתות שלנו. באין זיהום אוויר, סיגריות לכל דורש ותאונות דרכים רבות, אנשים חיו את חייהם בשלווה יחסית, מלבד מגיפה או שתיים. היו להם את כל הזמן והסיבות לשמר את תרבות האוכל המקומית שלהם, כיוון שאחרת הפטרייה החדשה והמעניינת שהם מצאו ביער הייתה הורגת אותם. גם לא היו להם את החשמל, המנועים והחומרים המשמרים המאפשרים לנו לייצר שניצל למיקרו שמחזיק מעמד חודשים במקפיא. בקיצור, האנשים האלו שמרו על הדיאטה המסורתית פשוט כי לא היו להם ברירות אחרות. אותם אנשים, בעבר, גם ילדו תריסרי ילדים שבתורם שמרו על אותה תרבות אוכל, ומתו בגיל ארבעים מפגישה מצערת עם דוב. איש לא ידע לחפש גידולים סרטניים (שלא לדבר על לטפל בהם), כאלו שאולי נגרמו על ידי אותו אוכל מסורתי וייתכן כי הרגו אנשים בסתר, כבר אז. בנוסף, לאנשים לא הייתה את השהות לפתח סוכרת של הגיל המבוגר כיוון שרבים מהם מתו בגיל צעיר יחסית, עקב תאונות, מלחמות ומגפות. אז הרושם החיובי שמותיר האוכל המסורתי הוא מלאכותי ברובו, ונוצר רק עקב הנסיבות. פולן מצביע בדיוק על בעיה זו בבואו לבקר חוקרי תזונה, אבל מתעלם ממנה בנוחות כשזה נוגע לטיעון שלו.

אני מסכימה עם המסקנה הסופית של פולן: בהחלט עדיף לנעוץ שיניים באוכל מסורתי. מדוע? כי אוכל מסורתי לא שרד רק בגלל שהוא שמר על אנשים בחיים (וכפי שראינו, הם לא היו ממש מאושרים מלכתחילה), האוכל המסורתי שרד כיוון שהוא היה טעים. בעבר, אנשים היו חייבים לדבוק בסוגים מסויימים של דגים או ירקות כדי לא לחטוף הרעלה, אבל אף אחד לא קבע שהם חייבים למלא איתם כופתאות או לטגן אותם בחמאה. לאיש לא היו האמצעים לראות אם זה הופך את האוכל לבריא יותר, כיוון שכפי שפולן אומר: חקר התזונה הוא תופעה חדשה. האוכל המסורתי שרד, אם כן, כיוון שהוא היה טעים מספיק בכדי שאנשים ירצו להכין אותו שוב ושוב, למרות המאמץ שהכנה כזו דרשה לפני המצאת הגאדג'טים למטבח. הדיאטה המערבית רווחת כעת כי היא עושה לנו חיים קלים יותר: היא מורכבת מאוכל שניתן לחמם ולאכול בקלות ובמהירות. האוכל המסורתי עדיין בסביבה כי הוא ממש טעים. אם אדרש לבחור בין משהו שהוא ללא ספק טעים, וכעת, הודות לטכנולוגיה גם קל יחסית להכנה, לבין האוכל המתועש והמלוח-מדי שגם בדרך כלל מכיל רכיבים עם שמות שאני לא יכולה לבטא, אני אבחר באוכל המסורתי בכל פעם. אם גם נאמין לטענות של פולן בנוגע ליתרונות הבריאותיים המובטחים שלו לצרכן ולסביבה, האוכל המסורתי מנצח בנוק-אאוט.

המתח בין הטיעונים השונים של פולן גובל בסתירה-עצמית, כפי שראינו, אבל זו לא הבעיה היחידה במאמר. בעיה נוספת היא שפולן לא מציע אפשרות אלטרנטיבית לסיווג תזונה בריאה. למרות שהוא אכן מציין כי עלינו "לאכול כמו אומניבור (אוכל-כל) … כדי לכסות את כל הצרכים התזונתיים", העצות שלו מבלבלות בדיוק כמו "הרוחות הסוערות של מדעי התזונה" אותן הוא מבקר. פולן מעודד את קוראיו ליצור איזון תזונתי, אך המאמר שלו מטה את המאזן בכיוון מסוים. בעוד הוא ממליץ לאכול פחות בשר, מוצרי חלב ודגנים משאנו אוכלים עכשיו, אך לא להימנע מהם לחלוטין, הדוגמאות בהן הוא מדגים את הסכנות שבצריכת יתר הן כל כך מפחידות עד כי עשויים להרגיש שעדיף לדבוק ב'צמחים' בלבד. באימוץ החלטה שכזו, עשוי הקורא לעבור מדיאטה בלתי-מאוזנת אחת לשנייה. כשפולן מציין כי "קצת בשר לא יהרוג [אותנו]" או מזכיר כי "כשצריכת הבשר ומוצרי החלב הייתה מוקצבת בחומרה, שיעורי מחלות הלב צללו" בלי לדבר על היתרונות הבריאותיים של השניים, הוא עשוי ליצור רושם שגוי אצל קוראיו. פולן דוחק ב"אנשים המודאגים לגבי בריאותם …. לצרוך יותר צמחים ופחות בשר" אפילו לפני שמדענים יצליחו לקבוע מה בדיוק יש במוצרים מן החי שהופך את אוכליהם, כביכול, לחולים יותר. פולן לא מזכיר כי הפחתה פתאומית במוצרי חלב ובשר עלולה ליצור חוסר בסידן או אנמיה. אפילו נדבוק במתודולוגיה של פולן ונתבונן בתזונה כחלק מאורח חיים שלם, העובדה היא שטבעונים (ולפעמים גם צמחונים) סובלים פעמים רבות מאנמיה. כדי להישאר בריאים במסגרת הדיאטה שלהם, הם צריכים לדאוג שהדיאטה שלהם תכלול יותר צמחים העשירים ב'נוטריאנטים' שניתן להשיג מבשר וחלב, ולעיתים אף לקחת תוספי תזונה.

פולן לא מאמין בהסרת הנוטריאנטים "מהקונטקסט של המאכל השלם בו הם נמצאים", ולכן למעשה הוא לא יכול להמליץ שאדם האוכל פחות בשר ומוצרי חלב יסגל את תזונתו כך שתכיל את אותה כמות של רכיבים מועילים שהיו בה קודם. זו תהיה סתירה פנימית. מה שהוא יכול היה לעשות הוא לעודד את קוראיו לדעת מה בדיוק יש במה שהם אוכלים. ייתכן כי עלינו "לאכול כמו אוכלי-כל" או אפילו "בעיקר צמחים", אבל רצוי שגם נדע שלא כל העלים הירוקים הם אותו הדבר. מומלץ לאנשים הנמנעים מחלב, לדוגמה, לאכול יותר ברוקולי. אולי אנחנו לא יודעים מה הופך את היתרונות של צריכתו דומים לאלו של חלב, אבל העובדה היא שזה עובד. לאנשים הסובלים מבעיות עיכול כדאי להימנע מירקות מסוימים שעלולים להחמיר אותן. ספורטאים צריכים לאכול יותר חלבונים מאנשים פחות פעילים. אנשים צריכים לדעת את יתרונות 'האוכל האמיתי' על פני התזונאיזם (המונח שפולן המציא לסיווג מזון על פי הנוטריאנטים שבו), אבל הם גם צריכים לדעת איזה 'אוכל אמיתי' יתאים להם ביותר, בהתחשב באורח חייהם.

הבלבול לגבי דו הפרצופיות של פולן עלול לצוץ בליבו של הקורא הנאיבי, זה שהאמין עד כה ליצרני המזון, רק לקראת סוף המאמר, ברגע בו מוצגים להם רק קווים מנחים כלליים ביותר. הקורא שהתעסק יותר באוכל בעברו כנראה נתקל בספקות לגבי פולן כבר בתחילת המאמר. תזונאים מסתמכים על תוצאות של מחקר מדעי על מנת לקבוע מה עשוי להועיל לנו. פולן, לעומת זאת, לא חושף את מקורות המידע שלו כלל (אלא אם אנחנו מחשיבים את ההיסטוריה שהיא, למרבה הצער, חסרת קבוצת בקרה). פולאן משתמש באזהרות של ה'תזונאית הבוגדת', מאריון נסל, כדי לזהות את הבעיות של התזונאיזם, אך הוא לא מזכיר כי אותם חוקרים בעייתיים הם אלו שהסיקו כי אכילת אורז לא מלוטש היא שמונעת את מחלת הבריברי, והם אלו שכעת מאפשרים לפולן לשבח את היתרונות שבצמחים בהשוואה למאכלים אחרים. אפילו אם הבעיות שפולן מייחס לפרדיגמת המחקר של התזונאים הן עד כדי כך בעייתיות. אפילו אם לא ניתן לפרק אוכל לסך הנוטריאנטים שבו, ולחקור כל אחד מהם אינדיווידואלית, ולהציג תוצאות מחקר סותרות, לתזונאים עדיין יש יתרון אחד על פולן: טבלאות. תזונאים מפרסמים את התוצאות של המחקרים שלהם, שמראים באופן חד-משמעי כי, לדוגמה, לחץ הדם של ארבעים עקרות בית אמריקאיות ירד כשהן אכלו יותר דגים. ייתכן כי התוצאות הושפעו מגורם אחר, כפי שפולן מציע כהסבר לכשלונות היוזמה לבריאות האישה, אבל הטבלאות עדיין קיימות. לפולן אין שום תוצאות להציג. הוא לעיתים שואל מ"אוצר המילים הרדוקציוניסטי של התזונאים" בכדי להסביר כיצד הם טועים, אבל אין לו שיטה אלטרנטיבית להוכיח כי הוא צודק. הוא לא נוקט אמצעים כדי להוכיח כי בריאותם של האנשים שהקשיבו לו אכן השתפרה (בין אם ישירות מהתזונה שלהם או בעקיפין, בגלל שינויים סביבתיים). גם אם הוא יכול היה לחקור שינויים אלו, הוא בוחר לא לעשות זאת. כשמשווים בין תזונאיזם לפולן-יזם, לתזונאים לפחות יש ראיות קונקרטיות התומכות בשיטה שלהם, בעוד כל מה שיש לפולן הוא המאמרים שלו-עצמו והמחקרים שפרסמו יריביו. לאורך כל המאמר, פולן מזהיר כי השיטה המדעית אינה מתאימה לחקר התזונה, אך הוא מצפה שנבטח בשיטה זו כשהיא תומכת בעמדות שלו. אם נתעלם מהמחקרים המדעיים שקבעו כי דגנים מולבנים מזינים פחות מדגנים מלאים, כפי שהוכיח מקרה הבוחן, לדוגמה, אז אין לנו שום סיבה להפחית צריכת דגנים מולבנים מלבד מה שפולן אומר. הנזק הסביבתי הקונקרטי של התיעוש אותו פולן מזכיר הוא אולי משכנע, אבל פולן משתמש ברעיונות של תזונאיזם כדי לתמוך בנקודות שלו, מה שמחליט את טיעוניו כיוון שהוא מדגיש כי אל לנו להשתמש בהם כשאנו מדברים על אוכל.

לסיכום, מאמרו של פולן מעלה נקודה טובה על ידי שימוש בטיעונים לא מוצלחים. נראה שאכן כדאי להימנע מאוכל תעשייתי: הייצור שלו גוזל פרנסה מחקלאים קטנים ומזהם את הסביבה, והטעם שלו משעמם עד מאוד. אי אפשר להשוות בין קערה של מרק בצל צרפתי אמיתי לבין אבקת הרק-להוסיף-מים המתועשת והמלוחה מדי. אוכל אמיתי, כפי שפולן קורא לו, הוא חוויה שונה לגמרי. לא ממש משנה אם יש בו אומגה שלוש או רק קצת טוּב חמאתי (ובלתי מעובד). אוכל, כמו חברים או תחביבים, מזין אותנו ביותר מצורה אחת. ייתכן כי אנו מקבלים מהאוכל מספר נוטריאנטים ששומרים על בריאות גופנו, כפי שייתכן כי אנו רוכשים יכולת שימושית באימוני ריצה, אבל הערך האמיתי של אוכל הוא האושר שהוא מסב לנו. אי אפשר להשוות בין אוכל אמיתי לאוכל מתועש, כפי שאי אפשר להשוות בין פורום באינטרנט לבין ערב בילוי עם חבר. אוכל משמח אותנו, ושמחה היא הנוטריאנט הטוב מכולם.

עוגת שכבות "מילק באר" בטעם לוטוס

כבר ראיתם, שמעתם ואולי גם טעמתם את האובססיה הקלה (כטנק) שלי לספר הבישולMomofuku Milk Bar. זהו ספר הבישול של השף-קונדיטורית כריסטינה טוסי, האחראית על המטבח של רשת הקונדיטוריות "מומופוקו מילק באר" בניו יורק. הספר הוא אודה למאפים בטעם חטיפים (מישהו אמר פאי גלידה בטעם בייגלה?) ולאמריקאיות אקססיבית באופן כללי.

מה שאני בעיקר אוהבת בספר הוא סגנון העוגות: עוגות שכבות בגובה 15 סנטימטרים לפחות, שיש בהן לפחות שני סוגים של קרם, פירורי עוגיות קראנצ'יים וכמובן, שכבות של עוגה חמאתית. אז הכנתי כבר את עוגת פאי התפוחים, ואת עוגת השוקולד-מאלט (שממנה לא כל כך התלהבתי, כי אני לא אוהבת שוקולד, אבל ניחא). עוגות הבננה-שוקולד-אגוזים, הגזר והפיסטוק מחכות לימי ההולדת הקרובים של יקיריי, כי הן ממש הארדקור.

הפעם, בדומה לפאי החלב והעוגיות, החלטתי לרקוח עוגת "מילק באר" לבד. טוסי מספרת שרוב ההשראה שלה מגיעה מהחטיפים שהיא אוהבת לאכול (ובשביל אישה רזה כל כך, כמויות החטיפים שהיא טוענת שהערתה לקרבה הן בהחלט מרשימות – ויעיד על כך מגוון העוגות של המילק באר). ובכן, אני מסכימה איתה בנושא זה. הצרה היא שמסתבר כי עוגיות לוטוס הן לא אחד החטיפים שהיא נוהגת לאכול. ובכן, אני כן, וצנצנת ממרח ספקולוס (בשמו הרשמי) שנכנסת אלינו הביתה לא שורדת יותר משבוע. העוגה שרקחתי היא עוגת שכבות קינמונית-קרמלית, עם ציפוי בטעם לוטוס ועם קרם גבינה.

העוגה הזו דורשת הרבה עבודה, לא ארמה אתכם. יש בה חמישה רכיבים שונים שכל אחד מהם צריך להכין בנפרד – אבל ההכנה של כל רכיב היא די פשוטה וברובה דורשת הכנסה של חומרים למיקסר בסדר מסוים ושטיפת הקערה בין לבין. העוגה גם יקרה: צריך חבילה שלמה של עוגיות לוטוס, צנצנת ממרח לוטוס (אם כי משתמשים רק בחלק ממנה), חבילה וחצי של גבינת פילדלפיה וכמעט 400 גרם חמאה. התמורה לטרחה ולהוצאה הכספית היא שברגע שתוציאו את העוגה מהמקרר, כל מי שיראה אותה יסגוד לכם בהערצה, שלא לדבר על מי שיטעם אותה. היא יכולה להיות עוגת יום ההולדת הבאה שלכם!

בנוסף לכל הצרות, העוגה גם דורשת קצת ציוד מיוחד: רינג מתכת בקוטר 20 ס"מ (העוגות בספר הן בקוטר 15 ס"מ ואני שואלת: מי לעזאזל אופה עוגה קטנה כל כך?) ושלושה גליונות של שקף לצילום. הכוונה היא לנייר השקוף הפלסטיקי בגודל A4 שאפשר לקנות כיחידות בודדות בחנויות כמו "קרביץ". שקף הצילום בא להחליף את סרטי האצטט לקונדיטוריה שטוסי משתמשת בהם, כי קשה (לי) להשיג אותם. אם הצלחתם להשיג אחד, תזדקקו ל-70 ס"מ בערך (כי צריך להקיף את התבנית פעמיים). כאן המקום לציין שאין לי מושג אם השקפים לצילום בטיחותיים לשימוש באוכל (מה שאני לא יודעת לא מזיק לי), ואם אתם חוששים אז:

א. אפשר לשטוף אותם במים וסבון

ב. אפשר לכתת את רגליכם ולקנות שקף אמיתי בחנות קונדיטוריה.

כדאי גם שתהיה לכם בבית אבקת חלב (שאפשר להשיג בחנויות לציוד קונדיטוריה כמו "לגעת באוכל" או "מר. קייק" – וקרין גורן אומרת שגם אפשר להמיר באבקה של תחליף חלב אם לתינוקות) – שימו לב, לא מדובר במלבין לקפה אלא באבקת חלב אמיתית, מהסוג התעשייתי – וגם מעבד מזון כלשהו (למשל הקטנים האלו לקיצוץ ירקות, או האביזר הקופסתי לקיצוץ עשבים של בלנדר מוט), כדי לטחון ביסקוויטים לאבקה דקה. אם אתם מתכוונים להכין מתכון קונדיטורי מורכב שכזה (אך לא מתכון קשה, יש לציין), אני מניחה אוטומטית שיש לכם בבית מיקסר ומשקל לאפייה.

(הערה: בעוגה יש שתי שכבות של "עוגת הגבינה הנוזלית" של טוסי, שהיא, טכנית, עוגת גבינה. טכנית גם הכנתי את העוגה לשבועות – כי אני מוזמנת לחג וצריך עוגה. למרות זאת, זהו אינו פוסט לשבועות! אני מתחילה לא לחבב פוסטים מיוחדים לחגים, כי אני לא אוהבת לעודד את האובססיה הצרכנית שהתפתחה סביבם לאחרונה. אז פשוט הניחו שפרסמתי מתכון לעוגה המכילה גבינה בסמיכות טמפורלית לשבועות, ולכו לאכול עוף מטוגן או סלט עדשים שחורות, אם זה מה שמתחשק לכם)

לעוגה בקוטר 20 ס"מ, המספיקה לעשרה-שניים עשר איש. דורשת אחר צהריים שלם להכנתה (לפחות שש שעות, כולל המתנה להצטננות של חלק מהרכיבים) ועוד 12 שעות הקפאה ושלוש שעות הפשרה במקרר. רשימת קניות מרוכזת של כלל החומרים בסוף הפוסט. שימו לב שאני מפרסמת את המתכון להכנת העוגה ואז את כל מתכוני הבת שלו עם החומרים שלהם.

החומרים לעוגה:

מתכון אחד שלם מכל אחד מהבאים: עוגת "חמאה חומה חלקית", חלב וניל, עוגת גבינה נוזלית, שטרויזלוטוס, פרוסטינג לוטוס (פרוסטוס?).

להרכבת העוגה:

שכבה ראשונה:

בעזרת רינג ה-20 ס"מ חותכים ממשטח עוגת ה"חמאה חומה חלקית" שני עיגולי עוגה:

מניחים את הרינג בפינת משטח העוגה, כך שכולו מלא בעוגה אבל מכסה כמה שפחות שטח, וחותכים את העוגה בעזרת סכין שפיצי סביב החלק הפנימי של הרינג. מרימים קודם את "שאריות" האזורים שאינם העיגול (השתדלו לא לפורר אותם למוות) ונותרים עם שני עיגולים בקוטר 20 ס"מ שמתאימים בדיוק לפנים הרינג.

אלו שתי השכבות העליונות של העוגה שלנו, ונשתמש בשאריות ליצירת השכבה התחתונה המקופחת.

אפשר גם להיות עצלנים ופשוט ללחוץ את הרינג על העוגה כדי לחתוך ממנה עיגולים, אבל גיליתי שזה מגדיל את הסיכוי שהעוגה תיקרע. במיוחד אם המתכת של הרינג עבה.

שימו לב שבגלל שהתנור שלי קטן, משטח העוגה יצא קצת קטן בעצמו. לכן הרינג לא נכנס ב"אלכסון" התבנית פעמיים. הפינה הקטנה שחסרה באחד העיגולים זו התוצאה, וזה לא נורא. אם אתם אופים את העוגה בטוסטר אובן, והתבנית שלכם קטנטנה, ייתכן שעדיף לאפות את הבלילה בשתי נגלות, ולחתוך מכל משטח עיגול אחד שלם.

מניחים את רינג המתכת על הצלחת שבה תרצו להגיש את העוגה. משתמשים בשאריות העוגה (לא בעיגולים) כדי ליצור בתוך הרינג משטח אחיד (יחסית) של עוגה: מהדקים ומועכים אותן היטב כלפי הצלחת ואם יש חורים, מתקנים אותם עם עוד פירורי עוגה. אתם לא חייבים להשתמש בכל שאריות העוגה, הרעיון הוא ליצור שכבה אחידה בעובי של סנטימטר וחצי בערך.

בעזרת מברשת (או עם היד, אם אין לכם מברשת), מורחים על משטח העוגה שבתוך הרינג בערך שליש מחלב הווניל. זאת כיוון שהעוגה יבשה יחסית, והיא צריכה להיות עסיסית יותר. אל תוותרו על החלב. הוא גם הופך את השכבה המצ'וקמקת ליותר אחידה.

כעת, דוחפים גליון אחד של שקף, במאוזן, בין משטח העוגה לרינג, כך שבעצם נוצרת לנו "חומת" שקף גבוהה מצד אחד של הרינג. דוחפים את השקף השני באותו אופן כאשר יש חפיפה בין השקף הראשון לשני, כדי שלא יווצר רווח ביניהם אם אחד מהם יזוז מעט. דוחפים את השקף השלישי בין השניים הראשונים לרינג. הרעיון הוא ש"חומת השקפים" תחזיק את החלק העליון של העוגה, שהוא גבוה מדי בשביל הרינג. אם משתמשים באצטט אמיתי, פשוט דוחפים אותו בין העוגה לרינג סביב כל היקף העוגה ומחכים עם טבעת האצטט השנייה עד שהעוגה תהיה גבוהה מספיק.

אם המקפיא שלכם לא גבוה, אפשר לגזור את השקפים (לאורך, כמובן שלאורך) לשליש ושני-שליש, ולהשתמש בחתיכות שני השליש. את השאריות אפשר לשמור ולהשתמש בהן לריפוד הרינג בפעם הבאה שמכינים עוגת מוס.

מפזרים באמצעות כף חצי מכמות עוגת הגבינה הנוזלית על משטח העוגה. מורחים אותה למשטח יפה וחלק, ומוודאים כי הקרם מגיע לכל הקצוות.

מפזרים שליש מהשטרויזלוטוס על עוגת הגבינה ו"מטביעים" חלקית את הפירורים בגבינה בעזרת גב של כף, כדי שיהיו מקובעים למקום.

שכבה שנייה:

אם משתמשים בסרטי אצטט אז דוחפים בעדינות את הסרט השני בין הסרט הראשון ל"קיר" של הרינג, כך שתיווצר טבעת גבוהה (בערך חמישה עשר סנטימטרים) מתוך הרינג. הקפידו שתהיה חפיפה בין הסרט הראשון לשני כדי שהוא לא ישתחרר או יזוז.

שמים את אחד מעיגולי העוגה על השכבה הראשונה ושוב, עם מברשת, מרטיבים אותו בעוד שליש מחלב הוניל. אם אחד מהעיגולים נראה עקום או מקווצ'ץ' יותר, השתמשו בו לאמצע ושמרו את העיגול היפה לסוף.

מורחים את העוגה בחצי השני של עוגת הגבינה הנוזלית ומפזרים עוד שליש מהפירורים בדיוק באותו אופן בו עשיתם זאת בשכבה הראשונה.

שכבה שלישית ואחרונה:

שמים את עיגול העוגה האחרון על כל הקונסטרוקציה ומרטיבים אותו בשאריות חלב הווניל.

מורחים מעליו את פרוסטינג הלוטוס. אפשר לזלף אותו יפה, אם רוצים, או ליצור גלים אומנותיים בעזרת מרית מדורגת. אפשר גם פשוט למרוח אותו לשכבה חלקה באמצעות מרית מדורגת או כף, שזו השיטה העדיפה בעיני.

זורים סביב שולי העוגה, על הפרוסטינג, את השליש האחרון של פירורי השטרויזלוטוס ומכסים את קצה מסגרת השקף בניילון נצמד או שמים את הכל בפעמון הרמטי לעוגה (יש כאלו, מסתבר). הקפידו שהניילון לא יגע בפרוסטינג כי הפרוסטינג אוהב את הניילון יותר מאשר את העוגה.

מקפיאים את העוגה ל-12 שעות כדי לייצב את כל החומרים (חשבו על זה כעל יום גיבוש לעוגה). העוגה תחזיק מעמד במקפיא שבועיים, כך שאפשר להכין אותה הרבה זמן מראש. כשלוש שעות לפני שאתם רוצים לאכול את העוגה, העבירו אותה למקרר.

פורסים באמצעות סכין משונן חד, ורצוי גם לטבול את הסכין במים רותחים ולנגב אותה בין פריסות כדי שהפרוסה תהיה יפה. בתאבון!

לעוגת "חמאה חומה חלקית" עם ממרח לוטוס:

החומרים:

70 גרם חמאה

עוד 85 גרם חמאה, רכה

200 גרם סוכר חום דמררה

100 גרם ממרח לוטוס (בערך שליש כוס)

4 ביצים בינוניות + חלמון אחד.

165 מ"ל רוויון (חצי כוס + 3 כפות)

95 מ"ל שמן ניטרלי (קנולה, סויה או, כמו במתכון המקורי, שמן זרעי ענבים. מדובר בשליש כוס ועוד כף)

3/4 כפית תמצית וניל

280 גרם קמח (שתי כוסות)

כפית וחצי מלח (רצוי מלח ים או מלח גס)

כפית וחצי אבקת אפייה

ההכנה:

להכנת חמאה חומה:

שמים את 70 הגרם של החמאה במחבת קטן ומחממים אותה על אש קטנה, תוך ערבוב מדי פעם. בהתחלה החמאה תימס ואז תתחיל להשחים. כשהחמאה מתחילה להריח כמו אגוזים קלויים והיא שחומה (יהיו בה נקודות קטנות בצבע קרמל, של מוצקי חלב) – היא מוכנה. מעבירים אותה לקערה ומצננים. אפשר לתקוע את הקערה במקפיא ולערבב מדי פעם, עד שהחמאה בטמפרטורת הגוף.

אפשר גם להכין חמאה חומה במיקרוגל – פשוט שמים בקערה עמידה בחום, מכסים בצלחת עמידה בחום (לא לוותר על הצלחת. תקרת המיקרו שלי ראתה הרבה חמאה מקערות שלא כוסו בצלחת) ומחממים כדקה בכל פעם. תוך שלוש-שש דקות החמאה צריכה להשחים במידה הרצויה. לטעמי ההשחמה במיקרו היא הרבה יותר איטית ומעצבנת, אבל יש סיכוי קטן יותר לשרוף את החמאה.

מחממים תנור ל-180 מעלות.

שמים בקערת מיקסר עם וו גיטרה את 85 הגרם של החמאה הרכה, את הסוכר החום ואת ממרח הלוטוס. מערבבים על מהירות גבוהה כדקה בערך, עד שהכל הומוגני. מוסיפים את החמאה החומה ומערבבים עוד דקה על מהירות גבוהה. אם צריך, מנקים את דפנות הקערה עם מרית. מוסיפים את הביצים, אחת אחת, ואת החלמון (לתוצאות מיטביות: עדיף להוסיף קודם את כל החלמונים, אחד אחד, ואז את החלבונים, כי בחלמונים יש אמולסיפייר שייצור תערובת הומוגנית יותר). מערבבים על מהירות גבוהה עוד דקה-שתיים, עד שהתערובת בהירה והומוגנית לחלוטין.

מעבירים את המיקסר למהירות נמוכה, מוסיפים בזרם דק את הרוויון, השמן ותמצית הוניל (אפשר לערבב את כולם מראש ופשוט לשפוך למיקסר את תוכן הקערה). מחזירים למהירות גבוהה ומערבבים עד שהתערובת בהירה יחסית, ונפחה כפול מתערובת החמאה והסוכר המקורית. מנקים את דפנות הקערה עם מרית שוב.

מאוד חשוב שהתערובת תהיה הומוגנית בשלב זה: אם העוגה תהיה לא הומוגנית בשלב כלשהו, היא עלולה לגלוש לכם על כל תחתית התנור בשלב האפייה. כפי שטוסי אומרת, אנחנו מנסים כרגע לדחוס הרבה נוזלים לתערובת שומנית שלא ממש רוצה שהם ייכנסו אליה, אז צריך לערבב הרבה ובמהירות גבוהה.

מכבים את המיקסר. מוסיפים את הקמח, אבקת האפייה והמלח ומעבירים את המיקסר למהירות נמוכה. מערבבים כדקה, עד שהתערובת הומוגנית לחלוטין. מנקים את צידי הקערה עם מרית ומערבבים עוד שלושים שניות, כדי שלא יהיו בתערובת גושים.

מרפדים בנייר אפייה את התבנית של התנור (או תבנית אחרת בגודל 30×40 פחות או יותר). נייר האפייה מאוד מאוד חשוב, כי אחרת לא ניתן יהיה להוציא את העוגה מהתבנית. שופכים את תערובת העוגה לתבנית ומורחים אותה לשכבה אחידה.

אופים 30-35 דקות. העוגה תתפח מעט ותזהיב. מומלץ לבדוק מוכנות כבר אחרי 25 דקות: העוגה צריכה להיות קפיצית למגע בשוליה ולא לרטוט כשמזיזים את התבנית. אם היא לא מוכנה, נותנים לה עוד שלוש-חמש דקות בתנור.

מוציאים מהתנור ומקררים. כשהעוגה קרה, אפשר לחתוך אותה לעיגולים (הסבר ב"הרכבת העוגה"), לשים את השאריות בקופסה, לעטוף את העיגולים היטב בניילון נצמד, ולשמור את הכל עד חמישה ימים במקרר.

לעוגת גבינה נוזלית:

החומרים:

340 גרם גבינת שמנת (רצוי פילדלפיה, כי היא פחות חמוצה מגבינות שמנת תוצרת הארץ וזה יותר מתאים לעוגה. נאמר לי שאפשר גם להכין את עוגת הגבינה הנוזלית עם גבינת "קרם שמנת" רזה בסגנון "סימפוניה", אבל לא ניסיתי בעצמי)

225 גרם סוכר לבן

כף וחצי קורנפלור

3/4 כפית מלח (רצוי מלח ים או מלח גס)

45 מ"ל חלב (3 כפות)

ביצה + חלמון

ההכנה:

מחממים תנור ל-150 מעלות.

שמים במיקסר עם וו גיטרה את הגבינה ומערבבים אותה קצת כדי שתתרכך. מוסיפים את הסוכר ומערבבים עוד עד שהוא נעלם בגבינה ואין גושים.

מערבבים בקערה קטנה את הקורנפלור, המלח והחלב עד שהקורנפלור מתמוסס. מוסיפים את הביצה והחלמון וטורפים לתערובת אחידה. מוסיפים את תערובת הביצה לגבינה שבמיקסר ומערבבים על מהירות בינונית עד שהתערובת אחידה ורכה.

מרפדים תבנית קטנה (25×25 ס"מ, או פחות) בנייר אפייה: גוזרים אותו לגודל התבנית + 5 ס"מ וגוזרים חתכים אלכסוניים בפינות כלפי המרכז כדי שהנייר יישב היטב בתוך התבנית.

מוזגים את תערובת הגבינה לתבנית ומורחים אותה בשכבה אחידה.

אופים 15 דקות עד שהתערובת מתייצבת מעט (היא עדיין תהיה רוטטת במרכז, אבל יציבה יחסית בקצוות). אם התערובת לא יציבה מספיק, אופים אותה עוד חמש דקות. אם התערובת מתחילה להשחים, מוציאים אותה מיד. עדיף לאפות את העוגה פחות מדי מאשר יותר מדי.

מקררים את התערובת (אם אין לכם סבלנות לחכות, שמים אותה במקפיא עד שהיא מתקררת, אבל לא לשכוח להוציא אותה לפני שהיא קופאת). חשוב להמתין לקירור, כי קשה מאוד לעבוד עם הגבינה כשהיא חמה. מעבירים את הגבינה בעזרת מרית לקופסה, או משתמשים בה מיד. אפשר לשמור את התערובת (קרם? עוגה?) במקרר עד שבוע.

לשטרויזלוטוס:

החומרים:

100 גרם עוגיות לוטוס

120 גרם קמח

20 גרם אבקת חלב (אם אין, שמים עוד קמח)

חצי כפית קינמון

110 גרם חמאה (אני יודעת ש-10 הגרם מעצבנים, אבל התערובת יוצאת חולית מדי בלעדיהם. ניסיתי!)

100 גרם שוקולד לבן (חבילה אחת)

ההכנה:

מחממים תנור ל-180 מעלות.

טוחנים את עוגיות הלוטוס לאבקה במעבד מזון או באביזר הקיצוץ של בלנדר מוט.

מערבבים בקערה את אבקת הלוטוס, הקמח, אבקת החלב והקינמון, עד שמתקבלת תערובת בצבע בז' אחיד.

ממיסים את החמאה במיקרוגל או במחבת ושופכים אל קערת החומרים היבשים. מערבבים בעזרת מזלג או מרית עד שמתחילים להיווצר גושים קטנים של בצק.

מעבירים את התערובת לתבנית (רצוי מרופדת בנייר אפייה) ואופים רבע שעה, עד שהפירורים משחימים מעט ויש ריח של גן עדן קינמוני בכל המטבח. מצננים לחלוטין. אם יש פירורים שגדולים משני סנטימטרים, שוברים אותם לחתיכות קטנות יותר. אנחנו לא רוצים מרקם אחיד לחלוטין, אבל גם שלא יהיו גושי בצק קולוסליים.

שוברים את השוקולד לקערה (למשל, זו שבה הכנתם את תערובת הפירורים מלכתחילה) וממיסים במיקרוגל, בפולסים של עשר שניות. מומלץ לערבב בין פולס לפולס ולהיזהר במיוחד, כי שוקולד לבן נשרף מהר. אפשר גם להמיס את השוקולד בבן מארי, אבל המיקרו מלכלך פחות כלים.

כשהשוקולד נמס לגמרי, מעבירים את פירורי הלוטוס לקערה ומערבבים בעזרת מרית. התערובת תיראה כאילו יש בדעתה להפוך לגוש בצק ענקי, אבל זו רק אשלייה אופטית. שמים את הקערה עם הפירורים במקפיא, ומערבבים פעם בחמש דקות כדי להפריד את התערובת לפירורים. אני מעריכה שתצטרכו לעשות את זה 4-5 פעמים, עם הפסקה של חמש דקות מקפיא בין ערבוב לערבוב. כשהפירורים אכן מפוררים היטב וכבר לא דביקים, אפשר להעביר את השטרויזלוטוס המוכן לקופסה ולשמור במקפיא. הוא יחזיק שם מעמד עד חודש.

לפרוסטינג לוטוס:

החומרים:

150 גרם עוגיות לוטוס

180 מ"ל חלב (חצי כוס ועוד שליש כוס = חמש שישיות כוס!)

רבע כפית מלח

60 גרם חמאה, רכה

60 גרם אבקת סוכר חום

10 גרם קמח (כף אחת)

40 גרם ממרח לוטוס (כף גדושה אחת)

ההכנה:

בקערת מיקסר עם וו גיטרה שמים את עוגיות הלוטוס, החלב והמלח. נותנים להם לעמוד דקה-שתיים, כדי שהעוגיות יספגו את החלב.

מפעילים את המיקסר, תחילה במהירות נמוכה ואז במהירות גבוהה, עד שמתקבלת במיקסר תערובת חלקה בצבע חום קרמלי. מעבירים אותה לקערה קטנה ושוטפים את קערת המיקסר.

שמים במיקסר את החמאה הרכה ואבקת הסוכר. מערבלים על מהירות גבוהה עד שהתערובת אוורירית ורכה מאוד למגע, בערך שלוש דקות. אם צריך, מנקים מדי פעם את דפנות הקערה עם מרית.

מוסיפים לקערת המיקסר את "פירה הלוטוס" שהכנו קודם ואת כף הקמח ומערבלים עוד דקה-שתיים, עד שהתערובת מקבלת גוון אחיד (רצוי להתחיל את הערבוב כשהמיקסר על מהירות איטית, כדי לא לחטוף ענן קמח בפרצוף). מוסיפים את ממרח הלוטוס (שנועד לשמש כ"גורם מאחד") ומערבבים עוד דקה. מעבירים את התערובת לקערה ושמים במקרר עד להתייצבות. היא נראית נוזלית מעט כשהיא מוכנה, וזה בסדר. הקירור ייצב אותה למרקם של, ובכן, פרוסטינג.

הפרוסטוס יישמר במקרר עד שבוע.

לחלב וניל:

מערבבים בקערה קטנה:

125 מ"ל חלב רגיל (3%)

חצי כפית תמצית וניל

מקררים עד לשימוש.

גיוונים:

-אני מחזיקה בדעה שגבינה וקפה פשוט לא הולכים ביחד. אם דעתכם שונה מדעתי, אפשר להוסיף קפה לכל העסק: להוסיף לתערובת העוגה, יחד עם תמצית הוניל, גם כף גדושה של קפה נמס מומסת בשתי כפות מים רותחים. בהכנת השטרויזלוטוס, לפני שאתם מצפים אותו בשוקולד לבן, שימו כפית אבקת קפה בקערה עם הפירורים, ערבבו היטב והמשיכו כרגיל (אל תשתמשו בקפה נמס או אינסטנט, אלא בקפה טחון אמיתי שלא יימס. אפשר, למשל, לפתוח קפסולה של אספרסו ולקחת משם).

-מתעצלים להכין חלק מרכיבים הקינוח? עוגת גבינה נוזלית עם שטרויזלוטוס מעליה ומתחתיה זה אחלה קינוח בכוסות, ואפילו לא צריך להקפיא אותו עד שהוא מתייצב.

-לעוד טעם של לוטוס: אפשר למרוח על עיגולי העוגה שכבה דקה של ממרח לוטוס לפני שמפזרים עליה את עוגת הגבינה הנוזלית. אני מזהירה אתכם שהעוגה עלולה להתפורר מעט (הממרח דביק והעוגה מתפוררת באופן כללי), אבל זה לא ממש נורא. ככה לא תיתקעו עם צנצנת ממרח לוטוס שנועצת בכם מבטי גור כלבים שמתחנן שיאכלו – אה, יאכילו אותו.

בקיצור:

מכינים עוגת "חמאה חומה חלקית": משחימים 70 גרם חמאה עד שהיא אגוזית וקלויה ומצננים. מחממים תנור ל-180 מעלות. שמים במיקסר עם וו גיטרה סוכר, ממרח לוטוס, 85 גרם חמאה רכה ואת החמאה החומה ומקציפים על מהירות גבוהה עד שהתערובת אחידה ואוורירית. מוסיפים את הביצים והחלמון, אחת אחת, ומקציפים עד שהתערובת אחידה ובהירה. מזרזפים פנימה את השמן, הרוויון ותמצית הוניל ומקציפים עד שהתערובת אחידה ואוורירית מאוד. מעבירים את המיקסר למהירות איטית ומוסיפים את הקמח, אבקת האפייה והמלח ומערבבים לתערובת הומוגנית. משטחים את התערובת בתבנית תנור מרופדת בנייר אפייה ואופים 30-35 דקות, עד שהעוגה יציבה וקפיצית למגע. מצננים לחלוטין, וחותכים מהעוגה שני עיגולים בקוטר 20 ס"מ בעזרת רינג מתכת. שומרים את העיגולים ואת השאריות.

מכינים עוגת גבינה נוזלית: מחממים תנור ל-150 מעלות. שמים במיקסר עם וו גיטרה את הגבינה ומקציפים עד שהיא מתרככת מעט. מוסיפים את הסוכר ומערבבים אותו פנימה עד שהתערובת אחידה. מערבבים בקערה את הקורנפלור, המלח והחלב לנוזל חלק ונטול גושים. טורפים לתערובת החלב את הביצה והחלמון. מעבירים את התערובת לתבנית קטנה מרופדת בנייר אפייה ואופים 15-20 דקות, עד שהתערובת מתייצבת בקצוות אבל עדיין רוטטת מאוד במרכז. מצננים לחלוטין.

מכינים פרוסטינג לוטוס: שמים בקערת מיקסר עם וו גיטרה חלב, עוגיות לוטוס ומלח וממתינים שתי דקות לריכוך העוגיות. מפעילים את המיקסר על מהירות איטית ולאט לאט מגבירים, עד שהתערובת במיקסר חלקה ואחידה, ללא גושים. מעבירים לקערה ושוטפים את קערת המיקסר. שמים בקערת המיקסר (עדיין עם וו גיטרה) את החמאה ואבקת הסוכר ומקציפים עד שהתערובת אוורירית ובהירה. מוסיפים את מחית הלוטוס למיקסר ומערבבים עד שהתערובת הומוגנית. מקררים (במקרר) עד שהפרוסטינג מתייצב. שומרים בקירור עד לשימוש.

מכינים שטרויזלוטוס: מחממים תנור ל-180 מעלות. טוחנים עוגיות לוטוס לאבקה. מערבבים את האבקה עם קמח, קינמון ואבקת חלב. ממיסים את החמאה ושופכים אותה לתערובת הלוטוס. מערבבים עד שנוצרים גושי בצק קטנים. מעבירים אותם לתבנית מרופדת בנייר אפייה ואופים רבע שעה, עד שהפירורים משחימים מעט. מוציאים מהתנור ומצננים. ממיסים שוקולד לבן בקערה ושופכים אליה את הפירורים. מערבבים היטב ושמים במקפיא. מערבבים פעם בחמש דקות כדי "לשבור" את הגושים, עד שהפירורים כבר אינם דביקים והשוקולד מתקשה. שומרים במקרר או במקפיא.

מכינים חלב ווניל ע"י ערבוב חצי כוס חלב עם חצי כפית תמצית וניל.

מרכיבים את העוגה:

שמים רינג 20 ס"מ על צלחת שטוחה. יוצרים משאריות העוגה שכבת תחתית אחידה בתוך הרינג ומשטחים אותה היטב עם עקב כף היד. מורחים בשליש מחלב הוניל. מכניסים בין העוגה לרינג את גליונות השקף כדי ליצור "חומת" שקף אחידה בגובה 15 ס"מ סביב הרינג.

מפזרים על העוגה מחצית מעוגת הגבינה הנוזלית ומורחים לשכבה אחידה. מפזרים מעל שליש מכמות השטרויזל ומועכים אותו אל תוך עוגת הגבינה. שמים את אחד מעיגולי העוגה (הפחות יפה מביניהם) מעל השטרויזל ומהדקים. מרטיבים אותו בעוד שליש מחלב הוניל וחוזרים על מריחת עוגת הגבינה הנוזלית והשטרויזל. מניחים את עיגול העוגה השלישי על העוגה ומהדקים היטב. מרטיבים בכל שאר חלב הוניל. מורחים את כל הפרוסטינג מעל (ומזלפים ממנו קישוטים, אם רוצים). זורים את שאר השטרויזלוטוס בעיגול סביב שולי העוגה. מכסים (מעל השקפים) ומעבירים להקפאה ל-12 שעות לפחות. מפשירים במקרר כ-3 שעות לפני שרוצים לאכול.

רשימת קניות מאוחדת:

חבילת עוגיות לוטוס

קופסת ממרח לוטוס

חבילת קמח רגיל

חבילת קורנפלור

חבילת אבקת סוכר חום

חבילת סוכר חום דמררה

חבילת סוכר לבן

בקבוק תמצית וניל

חבילת שוקולד לבן

קינמון (מספיק מעט)

מלח

קופסת אבקת חלב (לא מלבין קפה!)

בקבוק שמן נייטרלי

ביצים (המתכון מצריך 5 ביצים ועוד שני חלמונים)

רוויון (אפשר לקנות רק קרטון קטן, זה מספיק)

חלב 3%

שתי חבילות חמאה גדולות (400 גרם)

שתי קופסאות גבינת שמנת (סה"כ צריך 340 גרם)

נאצ'וס מוקרמים עם סלסת ירקות חרוכים ושמנת חלפניו

רציתי להכין שעועית שחורה כדי לשים על הנאצ'וס האלו. היו לי המון כוונות טובות. טיפלתי בשעועית כל כך יפה: לא הוספתי מלח בשעה הראשונה של הבישול (כי זה פוגע בהתרככות), השריתי אותה באמבט מים זכים (למרות ששעועית שחורה לא חייבים להשרות), בישלתי אותה על אש קטנטנה וסבלנית. בכל זאת, היא הקשיחה את ליבה, מילולית, וסירבה להתרכך. כנראה שהיא שמעה שאני לא אוהבת את אחיותיה, הקטניות האחרות.

אז הנאצ'וס בלי שעועית שחורה (כי אין לי מושג מה הייתה התקלה – יש מצב שהשעועית שקניתי פשוט הייתה ישנה מדי – אבל אני לא אכתוב לכם על משהו שאין לי מושג לגביו), אבל הם כן עם סלסה מעושנת של ירקות חרוכים, ועם שמנת חמוצה עם אבוקדו וחלפניו, שנותנת לכל העסק קרמיות חריפה. כמובן שכדי לא להיות בריאים מדי, הנאצ'וס גם מוקרמים בגבינת צ'דר, ברוח מטבח הטקס-מקס. אפשר להגיד שהגבינה שם כדי לספק חלבון מלא, אבל יותר מדויק יהיה לומר שהיא שם כדי שלתועפות המלח (מהנאצ'וס, כמובן) יהיה גם שומן שיארח להן לחברה ויגן עליהן מפני כל הליקופן.

המתכון המקורי הוא של אנדרו לווינס: בחור אוסטרלי שהוא גם די ג'יי וגם, מסתבר, פיענח את הגנום האמריקאי בכל מה שקשור לברביקיו, בישול ארוך וקינוחים מטוגנים. ספר הבישול שלו, Diner הוא אוסף מלבב עד מאוד של כל הנ"ל וגם כל מיני סלסות, סלטים ורטבים שממש ממש ישדרגו את הברביקיו שלכם. ביום העצמאות הגשתי מנה ראשונה של הנאצ'וס המוקרמים, כשמתחת לגבינה היו גם נתחי שפונדרה מפורקים (אסאדו) בבישול ארוך בבירה וקולה, וזה היה נפלא.

ההכנה לוקחת חצי שעה בסך הכל, אבל רצוי לקרר את הסלסה לפחות שעה אחרי הכנתה, כי סלסה חמה זה מגעיל, ואז ההכנה תיקח שעה וחצי. הכמות המתוארת מספיקה לשתי צלחות נאצ'וס, שכל אחת מהן תנושנש על ידי שלושה-ארבעה אנשים. אם יש לכם כלי הגשה גדול, פשוט הכינו מנה אחת ענקית.

אפשר להכין את הסלסה והשמנת עד שלושה ימים מראש, לשמור במקרר ולהקרים ברגע האחרון לפני ההגשה. פלפלי חלפניו כבושים אפשר בדרך כלל להשיג בסופרים גדולים, באזור של המוצרים המקסיקניים, או באזור השימורים. הם מגיעים בצנצנת זכוכית או קופסת שימורים קטנה (של טרז פזוס, למשל), והם חריפים-חמוצים ומשתלבים מעולה עם השמנת. נאצ'וס תירס אפשר למצוא באזור המקסיקני, באגף החטיפים, ולפעמים גם באגף האוכל נטול הגלוטן. קנו נאצ'וס בטעם טבעי ולא קטסטרופות "גריל" או "פיקנטי" למיניהן.

אני חוששת המתכון מצריך מעבד מזון, ואם אין לכם אחד כזה אז אתם מוזמנים לנסות להכין את הסלסה בעזרת פומפייה וסכין חיתוך/מוט בלנדר ולדווח איך יצא. את האופציות האלו לא בדקתי כי אני עצלנית, ומכירה אנשים שיש להם מעבד מזון.

החומרים:

לסלסת ירקות חרוכים:

4 עגבניות (רצוי מזן "תמר"), יפות ואדומות. לא, אי אפשר משומרות.

בצל קטן אחד עם הקליפה

שן שום, עם הקליפה

אפשרות: פלפלון צ'ילי ירוק

כף מיץ לימון. המירו במיץ ליים אם הצלחתם להשיג. זה אותנטי יותר.

כף כוסברה קצוצה קטן

לשמנת חלפניו:

גביע שמנת חמוצה (אפשר אפילו 9%, זה יוצא מעולה, 200 מ"ל)

כף גדושה חלפניו כבוש

חצי אבוקדו בשל ורך. בלי הקליפה, כמובן

מעט כוסברה קצוצה (קצת פחות מכף)

מיץ מחצי לימון או מליים שלם, אם הצלחתם להשיג (בערך שתי כפות)

קמצוץ מלח (מה שנתפס לכם בין האצבע המורה, האמה והאגודל)

לנאצ'וס:

חבילה גדולה (450 גרם) נאצ'וס, רצוי מקמח תירס לבן (מאסה בלנקה)

100 גרם גבינת צ'דר מגוררת, רצוי כתומה, בשביל הטראשיות

שלושה בצלים ירוקים, מנוקים מהחלק הירוק ה"עשבי" ומהראש השעיר וקצוצים לטבעות דקות

חופן כוסברה קצוצה, אם רוצים, לקישוט

ההכנה:

מתחילים בסלסה כי היא צריכה הכי הרבה קירור: מצפים מחבת בנייר אלומיניום. שימו לב אל תשתמשו במחבת טפלון או מחבת קרמי כי הציפוי של המחבת נמס במגע עם האלומיניום. סוטז' מתכת או מחבת ברזל יצוק יהיו בסדר, אני חושבת. בהזדמנות זו הרשו לי להתנצל שוב בפני אימא של המדיח החתיך על אובדן המחבת שלה.

לחילופין, שימו את התנור על מצב "גריל אש הגיהנום" הכי גבוה וכסו תבנית אפייה בנייר אלומיניום.

שימו את העגבניות (שטופות אך שלמות), הבצל, שן השום ופלפל הצ'ילי במחבת. אחרי שתי דקות, קליפת הירקות תחל להיחרך, וזה טוב. סובבו את העגבניות והבצל כך שהם נשרפים מכל הצדדים (לא חובה שהכל יהיה שרוף לגמרי, אבל אנחנו רוצים קצת טעם שרוף בסלסה שלנו), ואת שן השום והפלפל הפכו פעם אחת, לקלייה מהצד השני. בכל פעם שאחד הירקות נראה מושחר-משהו (ולפלפל ולשום זה יקח פחות זמן), הוציאו אותו ושימו בצד.

אם אתם קולים את הירקות בתנור, פשוט תנו להם להיצלות חמש דקות מכל כיוון וסובבו אותם בעזרת כף או מלקחיים (זהירות שהעגבניות לא יתפוצצו עליכם).

מקלפים את השום ואת הבצל ושמים אותם במעבד מזון, יחד עם העגבניות וחצי מהפלפל החריף (או יותר, אבל חצי פלפל מניב סלסה די חריפה). טוחנים בפולסים עד לקבלת רסק עגבניות גס מעט, שבו חתיכות קטנטנות של בצל.

מוציאים את הסלסה לקערה, מוסיפים לה את מיץ הלימון והכוסברה הקצוצה ומערבבים. שמים במקרר, כי היא חמה מהקלייה.

אין לכם מעבד מזון? אתם מוזמנים לנסות לגרד את העגבניות על פומפייה, לכתוש את השום, לקצוץ את הפלפל החריף ואת הבצל קטן-קטן ולדווח איך היה מבחינת המרקם. מכיוון שבגירור רוב הקליפה נשארת בחוץ, הסלסה שלכם תהיה קצת פחות חרוכה מהגרסה הטחונה.

לשמנת חלפניו: שמים את כל החומרים במעבד המזון וטוחנים למוות, עד שמתקבל ממרח חלק, דליל-משהו וירוק. שומרים במקרר עד להגשה.

להגשה: מחממים תנור אפייה או טוסטר אובן, רצוי על מצב גריל, לטמפרטורה הכי חמה. מסדרים את הנאצ'וס בשתי צלחות עמידות בחום (או אחת גדולה, או אפילו בתבנית אפייה אם אתם לא נבוכים להגיש אותה ללקוחות) ומפזרים מעליהם את הגבינה (אם מדובר בשתי צלחות: חצי-חצי).

מכניסים את הנאצ'וס לתנור החם לשלוש דקות בערך, או עד שהגבינה נמסה ומבעבעת. רצוי להשגיח עליהם מקרוב ולבדוק לעיתים תכופות, כי הנאצ'וס נשרפים מהר.

עורמים מעל הגבינה כמות נדיבה של סלסה (אם הכנתם שתי צלחות אז חצי-חצי) ומטפטפים מעליה בעזרת כפית את השמנת. אם יש לכם בקבוק לחיץ כזה, כמו בקבוק רוטב של מסעדות, אפשר למלא אותו בשמנת ולהיראות מקצועיים על ידי השפרצה אומנותית בתנועות בוטחות.

מפזרים מעל כל העסק בצל ירוק ואם רוצים, גם כוסברה. רצוי לאכול מיד, לפני שהגבינה מתקשה חזרה והנאצ'וס הופכים לקווץ' מהסלסה.

גיוונים:

-מתעצלים להכין שמנת חלפניו? לא אוכלים חריף? זה יהיה טעים גם עם סתם שמנת חמוצה.

-לא מצליחים להשיג חלפניו? אפשר להכין את מתכון השמנת בלעדיו, ולהשתמש בכף או שתיים של טבסקו חלפניו ירוק. ייתכן שתצטרכו להוסיף מעט יותר מיץ לימון לשמנת.

-בכל זאת רוצים תבשיל שעועית שחורה? מטגנים בצל גדול אחד עד הזהבה וכשהוא זהוב, מוסיפים לו שתי שיני שום קצוצות קטן. מוסיפים גם פחית של שעועית שחורה משומרת עם הנוזלים ומבשלים בערך חצי שעה, עד שהשעועית רכה לגמרי ומתפרקת. מוסיפים כף קטשופ וכף טבסקו צ'יפוטלה, אם יש. אם רוצים תבשיל סמיך מאוד, משתמשים בבלנדר מוט כדי לטחון מעט מהשעועית בתוך הסיר ומערבבים. ה"קמח" שבשעועית מסמיך את התבשיל. אפשר לערום על הנאצ'וס, לפני ששמים את הסלסה, ואפשר לאכול סתם ככה בתוך טורטייה או על אורז. רצוי לשים למעלה שמנת חמוצה, סלסה וגבינה.

בקיצור:

מצפים מחבת בנייר אלומיניום. קולים עגבניות, בצל, שום ופלפל חריף עד שהם משחירים מכל הצדדים. מקלפים את השום והבצל וחותכים את הפלפל החריף לחצי. שמים את העגבניות, הבצל, שן השום וחצי מהפלפל במעבד מזון וטוחנים לרסק גס. מקררים.

שמים במעבד מזון (שטוף, נו) את כל החומרים של שמנת החלפניו וטוחנים לקרם ירוק חלק. מקררים.

מחממים תנור לטמפרטורה הכי גבוהה, רצוי על מצב גריל. מסדרים את הנאצ'וס בצלחת וזורים עליהם את הגבינה. שמים בתנור עד שהגבינה נמסה ומבעבעת.

עורמים מעל הגבינה את הסלסה ומטפטפים מעליה את השמנת. מפזרים בצל ירוק קצוץ וכוסברה קצוצה. מגישים מיד.