קחו עוד וואלס – ביקור בווינה, חלק א'

זה היה הנוף מחלון המלון שלנו. I shit you not.

דברים שלא מצאתי בוינה: לובי עם תשע מאות חלונות, כתף עליה המוות בוכה, עץ שהיונים באות אליו כדי למות, בר בו הבנים הפסיקו לדבר כי הם נשפטו למוות על ידי בלוז. אני חושבת שלאונרד כהן שיקר לי. לעומת זאת, היו שם הרבה ארמונות בארוקיים וכנסיות, תועפות מרצ'נדייז של מוצרט וכמה וכמה רחובות קניות מעניינים. השמועה לא משקרת, בוינה אכן יש המון בתי קפה, עם קפה טעים עד טעים מאוד, וגם כמה וכמה מסעדות טובות. אני כותבת בעיקר על מסעדות "ממש", אבל יש עוד כמה מקומות נחמדים שנתקלנו בהם כשחיפשנו משהו זריז. יש רשת טעימה בסגנון סבארו לאוכל באוריינטציה סקנדינבית בשם Nordsee, ויש רשת קונדיטוריות חביבה בשם Aida שמעוצבת כמו דיינר ייקי, כולל מלצריות בשמלות ורודות (הקפה מומלץ, העוגות ככה-ככה. אל תאכלו את עוגת הערמונים). חילקתי את הדיווח לשני חלקים כי נראה שאחרת זה יהיה ארוך מאוד.

Österreicher im MAK

נשבעת שזו לא הטיילת בתל אביבמסעדה בסגנון "מטבח אוסטרי חדש" ששוכנת לה לבטח בתוך המוזיאון לאומנות שימושית. כשהגענו, בשבע בערב, גילינו חדר ענקי ושומם. בדיעבד, אחרי כמה וכמה גיחות אוכל בשעות הערב, הסתבר שהווינאים פשוט לא יוצאים אחרי שבע. הסתבר, גם, שבמזג האוויר הקיצי שנחתנו עליו, כל האקשן באוסטריכר מתרחש בחצר האחורית.

בניגוד למסעדות אחרות שהיינו בהן בווינה, השירות בזו היה מקסים. באופן כללי, המלצרים בכל המקומות תמיד נראו נורא עסוקים, אבל האורחים היושבים בשולחנות נראו כאילו הם מנסים לקרוא למלצר בשארית כוחתיהם. בהרבה מסעדות ובתי קפה פשוט לא היו מספיק אנשי צוות. מומלץ להצטייד בסבלנות ולא לחכות עד שגוססים מרעב, אך לא במסעדה הזו.

עם הגעתנו, קיבלנו סלסלה חמודה עם ארבעה סוגי לחם שלוו בשמן זית(!!!) ובממרח צהוב שנראה לנו כמו חרדל (דבר שהיית מצפה מאומה חובבת נקניקיות). הסתבר שהצהוב הוא ממרח גזר איטלקי עם הרבה כורכום, שלמרבה הצער, אין לו קשר לנקניקיות בכלל, אבל היה טעים. אני הזמנתי למנה ראשונה "דים סאם בשר לבן", ששילבו בין כופתאות אוסטריות מסורתיות ובין שווינסבראטן: חזיר צלוי עם כרוב לבן. קיבלתי שלושה שקיקים אלגנטיים ופריכים מפילו, ממולאים במעין pulled pork, עם רוטב טבילה. בנוסף היו בצלחת סלט כרוב לבן חמצמץ ופרוסת בטן חזיר צלויה (אך לא פריכה מספיק), בטמפרטורת החדר, עם מעין שברירי תפוחים צלויים מעליה. שילוב הטעמים של בשר שמנוני עם החמוץ-כרוב והמתוק-תפוח היה בהחלט מהנה.

לא חושבת שבסין שמעו על בצק פילו בדים סאם

אבא הזמין למנה ראשונה מרק בשר, שהגיע עם כופתאה בהגשה מוזרה מאוד: המרק החם נמזג לכוס זכוכית גבוהה, כמו של לימונדה, שבראשה היה סוג של קצף מולקולרי מעוטר בירק קצוץ ובתחתיתה שחה לו חלמון ביצה חי. הכופתאה נחה בכלי בצד, סטייל הכדור של אפקוט. אחרי ערבוב החלמון במרק התוצאה הייתה טעימה (אם כי הדים-סאם טעימים יותר, לדעתי) – אבל מאוד קשה לאכול מרק, בכף, מתוך כוס של לימונדה. למלצר לא היה פתרון יצירתי לשיטת האכילה; הם באמת מצפים שיאכלו את המרק בכף. שאלנו.

למנה עיקרית הזמנתי עוד ווריאציה מודרנית על מנה אוסטרית מסורתית: טאפלשפיץ. בגרסתו הותיקה מדובר בצלי בקר מבושל בתוספת ירקות שורש. בגרסתו המודרנית מדובר בצלי בקר מבושל בתוספת ירקות שורש. אל תתנו למילה נטולת הסקסאפיל "מבושל" להטעות אתכם! מדובר בבשר הכי רך ועסיסי שאכלתי בחיי. זה הצלי שסבתא שלכם חלמה להכין. הוא מוגש בקערה עם מעט מנוזלי הבישול כשעליו תכשיטים שמנמנים של מח עצם. התוספות בכלל עפו על עצמן: פצפוצי תפוחי אדמה פריכים, מעין שילוב של רושטי מפורר והאש-בראונס, עם בצל מטוגן; "תמונת נוף" של גלילי ירקות-שורש זעירים ממולאים במחית של עצמם, עם כתמי רוטב ווסאבי-אי, וגם קערת תרד מוקדם (שהייתה המנה הכי פחות מוצלחת בארוחה עקב מליחות יתר). מדובר במנה ענקית, לטעמי, ואחרי הראשונה לא כל כך הצלחתי לסיים את כולה על אף היותה מעולה על (כמעט) כל מרכיביה.

אבא הזמין פילה ולחי של עגל ברוטב ציר בקר, שהגיע עם קרוקט חמוד, תפוח אדמה, סלרי ופירה.

באמת שאין לי מה להגיד על זה מלבד "אני רעבה"

לקינוח אכלנו טארט לימון עשוי-היטב-אך-לא-מרגש, שהגיע עם מעין פודינג וניל חם ועם ריבת פרי יער. על ארוחה שכוללה גם כוס רוזה, סודה ושתי כוסות תה שילמנו 98 יורו בלי תשר (השירות אינו כלול, למיטב הבנתי). בהחלט משתלם, אם אתם מחפשים את "מחניודה" או "אדורה" של המטבח האוסטרי.

Österreicher im MAK, המוזיאון לאומנות שימושית (שנקרא MAK, כלומר Museum für angewandte Kunst) רחוב Stubenring 5, וינה. קרוב לתחנת הרכבת התחתית Stubentor.

פתוח לארוחות כל יום מאחת עשרה וחצי בבוקר עד שלוש בצהריים ומשש עד אחת עשרה בערב.

נאשמרקט ומסעדת Kim Kocht

היום צעיר אתה, מחר תזקין

נאשמרקט (Naschmarket) הוא ה-שוק של וינה, כביכול. למעשה, חלקו הגדול מכיל מסעדות לתיירים אה-לה הטיילת ביפו ובחלקו השני באמת יש דוכנים, די רפטטיביים, של נקניקים, גבינות, וכו'. אז נכון, תוכלו לקנות אנטי-פסטי חמודים (וטעימים) כמו ריבועי גבינה חצי-קשה עטופה בפרוסות פרושוטו וכבושה בשמן זית או עגבניות שרי ממולאות בפרמז'ן, אבל לי אישית כמות הצרעות המבהילה שהתגודדה בדוכני הפירות היבשים די הוציאה את החשק להסתובב. כשרעבנו, חיפשנו מקום סביר לשבת בו לארוחה קלה (הייתה לנו הזמנה למסעדה בערב, ראו אזהרה בקרוב). מצאנו אותו במקום שנקרא Kim kocht – Shop and studio.

ככל הנראה מרגל רוסי. שנהנה מביבימבאפ.כמו רוב המסעדות בנאשמרקט, המסעדה היא מין אקווריום זכוכית, שבו במקרה הזה צוות קטן מכין אוכל פיוז'ן אסייאתי מדהים במטבח פתוח. למקום קוראים גם "חנות", כי אפשר לקנות את תערובות התה והתבלינים שהשפית (קים, נו!) רוקחת לבד ומהן נהנים במסעדה (תה הג'ינסינג הוא חוויה מעניינת). מסתבר שהשפית היא גברת רבת הישגים, בעלת הסטודיו ומסעדה נוספת, והוציאה מספר ספרי בישול (שכולם בגרמנית, למרבה הצער).

הזמנו שלוש מנות ראשונות:

למה בטאיזו לא עושים כאלו?מימין: קלמארי על אטריות סומן, שטבלו ברוטב עם טעם חזק של פפריקה ועם מין פסטו כוסברה. המנה הכי מוצלחת, לטעמי. הקלמארי היו רכים ומושלמים והטעם והריח הנהדרים של הרוטב נשארים בפה הרבה זמן אחרי שהאוכל נגמר. באמצע: "דים סאם" (ככל הנראה במילוי שרימפס, אבל זה לא הוזכר בתפריט) עם סלט ירוק וגרגרי רימון. אחרי שסיימנו את הצלחת הראשונה, הזמנו עוד אחת. משמאל/אחורה: סלט קינואה ברוטב מתקתק מדהיייייייים. חוששתני שאיני זוכרת אם הלבן באמצע היה טופו רך או גבינה (היה לה טעם של גבינה, אבל אין לדעת). המנה לא מוגשת בשבת, ואני חושבת שזה כי הטופו/גבינה מגיעים טריים כל יום. הכל היה באמת מעולה, והצטערנו שלא תהיה לנו הזדמנות לחזור לשם מפאת חוסר זמן ו/או לאכול עיקריות מפאת חיסכון במקום. רוב העיקריות הן סוגים שונים של ביבימבאפ, אורז קוריאני עם ירקות ובשר שמגיע בקערת אבן לוהטת. אני לא זוכרת את המחירים במדויק, אבל הם בגבול הבינוני-סביר, לא גבוה במיוחד.

בדיעבד, גיליתי שיש לשפית גם מסעדה ממש, עם ארוחת טעימות של חמש מנות ב-70 יורו. אם האוכל שם כולו ברמה של המנות שאכלנו, אני חושבת שזה בהחלט שווה את המחיר לאירוע מיוחד.

Kim kocht – shop and studio. נאשמרקט, דוכן 28. תחנת הרכבת התחתית הקרובה היא Kettenbruckengasse.

פתוח בשלישי-שישי משתיים עשרה בצהריים עד תשע בערב ובשבת משתיים עשרה בצהריים עד שש בערב. בראשון סגור.

קונדיטוריה Demel

גם קפה וגם אופה

התרבות האוסטרו-הונגרית אמנם השפיעה רבות על הקונדיטוריה בארץ, אבל מלבד כמה מקומות קטנים, בעיקר בחיפה, קשה להיתקל בקונדיטוריות שדבקות בעוגות המסורתיות בנחישות כה רבה. בדמל העוגות בגובה עזריאלי, הקרם עתיר חמאה, הסכו"ם (נראה עשוי) מכסף ולבחורות עדיין יש טורייה ושברייה.

*זאת* המלחמה האיומה על החמאההקפה מעולה, הקרמשניט מרשים למראה (לא אוהבת קרמשניט) והעוגות… כמו שאמרתי… עתירות חמאה. אם אתם לא אוהבים קרם חמאה אמיתי, סיקסטיזי ועמוק, דלגו על עוגות השכבות וקפצו ישר למים העמוקים: כופתאות שזיפים. אמנם לוקח עשרים דקות להכין אותן (בינתיים אפשר לאכול פרוסת עוגה…), אבל הן שוות כל רגע של המתנה. חמות, רכות ונימוחות, מצופות בפירורי לחם פריכים, בתוכן שזיפים חמימים וחמצמצים ומעליהן אבקת סוכר. בלתי-שמנוניות, אבל מאוד מנחמות. זה באמת כל כך כל כך טעים.

משוש ליבי, אהבת חיי. באמת.אנחנו הגענו ביום שבת, שהיה עמוס מאוד (אזור סטפנספלאץ הוא המרכז המתויר של העיר), אבל אחרי המתנה של חמש דקות התפנה לנו מקום. מסתבר שהאסטרטגיה, כך אמרה המלצרית, היא לחכות שיתפנה מקום ופשוט לשבת. התרגילים מהטירונות, אם כן, לא היו לשווא. באמת שאין צורך להזמין מקום. יש צורך עז לקפה ועוגה. קפה מזמינים מהתפריט ועוגה בוחרים מהוויטרינה. ממש כמו שצריך.

קונדיטוריה Demel, רחוב Kholmarket 14. תחנת הרכבת התחתית הקרובה היא Herrengasse, אבל מומלץ לרדת ב-Stephansplatz ולעשות טיול. פתוח כל יום מתשע בבוקר עד שבע בערב.

מודעות פרסומת

ביקורת מסעדות: מינאטו קיסריה. כמו כן, ספיישל ליום הפאי.

אני יודעת שזה לא יפה לזרות לאנשים מלח על הפצעים, אבל חופשת הסמסטר בת השבוע וחצי שלי הייתה פשוט מהממת. הספקתי לאכול ב"אואזיס" וב"טאפאס בנמל", המעולות שתיהן, להכין שרשרת וחצי (מחרוזים, את זו ואת זו, אבל בצבעים של אנשים עם טעם), לקבל מצלמה של ילדים גדולים (אם כי לא ללמוד לתפעל אותה), לשחק חלק קטן מ-Skyrim, ולקרוא עד שיצא עשן את ארבעת ספרי הבישול שהזמנתי סופסוף (ואם אתם עוקבים אחרי בפייסבוק, כבר זכיתם לשמוע על סבלי בנושא). הצרה בלקנות ספרי בישול חדשים, ובמיוחד ספרי קונדיטוריה, היא שחלקם מחייבים קניית מרכיבים ביזאריים, שעולים בערך כמו הספר עצמו. בכל זאת, השבוע, מצויידת באבקת מאלט ובפאייטה פלוטין, אני מתעתדת לנסות שני מתכונים מספר הבישול של המומופוקו מילק באר ומקווה לטוב מאוד. כרגע נאפה לו בתנור הmilk crumb שיהיה עוגיית "אוכמניות ושמנת" כשהוא יהיה גדול (עדכון: העוגיות מוכנות והן נהדרות! במיוחד אחרי שהורדתי מהן בערך 150 גרם סוכר). בעתידנו הקרוב אני צופה קראק פאי ובעתידנו הרחוק, מי יודעת, אולי עוגת גזר.

אבל זה לא המלח שהתכוונתי לזרות על הפצעים שלכם. המלח שכן כיוונתי אליו הוא העובדה שמזדמן לי, לעיתים די קרובות, לבקר במסעדת אג'נדה שבמחלף קיסריה וספציפית, בבר הסושי "מינאטו" שצמוד אליה. כן כן, זו מסעדה בתחנת דלק. אל תעקמו את האף. אג'נדה הוא בית קפה חביב, עם מנות פסטה ואוכל בית קפה סטנדרטי עד מוקרם היטב. עליו לא רציתי לדבר אתכם. אני רוצה לדבר על סושי. כפי שכנראה כבר ידוע לכם, אני לא כותבת ביקורת על מסעדה לפני שביקרתי בה לפחות שלוש-ארבע פעמים, כדי לוודא שהאיכות נשמרת. במינאטו היא נשמרת כבר יותר משלוש שנים (המסעדה קיימת אפילו יותר מזה, אני פשוט לא זוכרת מה היה מצבה אז). המטבח בה יפני מאוד – אחרים, מנוסים ממני,  אומרים אותנטי – והכל טרי ואסתטי.

הרול החביב עלי, שכבר הפלגתי בשבחיו בעבר, הוא ה"מידורי". מדובר ברול צמחוני, עם אספרגוס ותרד שמטוגנים בטמפורה עדינה, קריספית ובלתי-שמנונית ואז, בעודם חמימים, נעטפים באורז ומקבלים שפריץ של רוטב, שנדמה לי שהוא טריאקי. מתקבל רול לא כבד, פריך ומתובל במידה. אפילו לא צריך סויה. אפשר להזמין אותו לבד, או כחלק מקומבינציית "קריסטינה", שיש בה גם רול ספייסי טונה די סטנדרטי (אבל טעים) ורול "ספיישל סלמון סקין", שהוא פוטומאקי עם סלמון סקין וקצת סלמון צלוי, אבוקדו, מלפפון ובצל ירוק שמצופים בשבבי טמפורה.

אני קוראת לרול הספייסי טונה "סטנדרטי", אבל אני גם מחבבת את הסטנדרטיות הזו. כאן לא תמצאו סושי עם גבינה (רעיון שמחלחל אותי זה שנים), ולא כל מיני שיפודוני עוף משמימים בטריאקי (המסעדה כשרה חלבית, אז הסושי מכיל רק דגים יראי שמיים וירקות). לעומת זאת יש סלט קר עם אטריות, טמאגו (חביתה יפנית), טופו וירקות ברוטב שומשום הזוכה לשם "סלט אטריות קר", אבל הוא הרבה יותר שווה מזה. יש גם סלט הארוסמה קר של אטריות שעועית ברוטב חמוץ-מתוק, אגדאשי טופו ומגוון סוגי סשימי שלכולם הטעם הנקי של דג טרי (אני הכי אוהבת את סשימי הסלמון). אין קינוחים "יפניים", אבל יש עוגות של בית קפה והן ברובן סבירות, אם כי קצת משעממות.

האוכל נהדר לטעמי, למרות שאני מצרה על כך שטוביקו זה לא כשר, אבל כמובן שיש מלכוד. חייב להיות מלכוד. שניים, למעשה. האחד הוא שזו מסעדה יקרה. קומבינציית קריסטינה הנזכרת לעיל עולה 108 שקלים ומכילה 16 יחידות. מחירי שישיית רול אינסייד-אאוט, ללא קומבינציה, נעים בין 32 ל-46 שקלים. ארוחה של סשימי-סושי-קינוח, עם שתייה קלה, יכולה להגיע בקלות למאתיים שקל לאדם. זה סכום לא טריוויאלי (אני הולכת לשם רק כשמזמינים אותי…), ואדם רעב עם תיאבון כוללני כנראה יעדיף להמשיך לסניף BBB שנמצע מרחק רבע שעה נסיעה משם, בבית ינאי (או ל"מסעדת עירון" בצומת מחנה שמונים, להבדיל).

המלכוד השני הוא המיקום. מחלף קיסריה הוא אכן אזור מרכזי וקל להגעה, אבל הבעייה עם אג'נדה (ועם מינאטו המקוּננת בה, בפרט) היא שזו המסעדה ה"מכובדת" היציבה היחידה באזור. המסעדה של מועדון הגולף מחליפה קונספט בערך פעם בחצי שנה (והעיתונים אומרים שארוחת הבוקר של הגרסה הנוכחית שווה ממש), המסעדות בקאנטרי קלאב מדשדשות במקרה הטוב, ועל אור עקיבא אין ממש מה לדבר (ארומה, מישהו?). התוצאה היא שבצהריים יש שם הרבה אנשי עסקים שעורכים פגישות ובערב יש שם הרבה אנשים שעורכים בילויים משפחתיים. ממש הרבה. אפילו בימי ראשון בערב נשארים מקומות ישיבה ספורים, אם בכלל. כנראה שאם תגיעו לפני שמונה, תהיו בסדר. אם אתם מתכננים אחרי, כנראה שכדאי להזמין מקום. המסעדה פתוחה באופן רצוף ממוצאי שבת עד יום שישי בצהריים, 24 שעות ביממה – אבל הסושי מוגש רק בצהריים ועד שעות הערב המאוחרות. אולי יש גם סושי בלילה, לא בדקתי.

בתחתית של השורה, זה הסושי הכי טוב שתמצאו צפונית להרצליה ודרומית לחיפה (לאחר שפרנג'ליקו נהיו גם יקרים מאוד וגם פחות מוצלחים עם הזמן) – אבל הוא עולה בהתאם. הבעלים פתחו גם סניף בשרי של "מינאטו" בהרצליה פיתוח שהבנתי שגם הוא מאוד מוצלח, אבל מעולם לא הייתי שם.

~*~

בונוס ליום הפאי: איך להכין פאי פאי

הרעיון נחת עלי כשרציתי להכין פאי ליום הפאי בשנה שעברה וחיפשתי באינטרנט רעיונות. בסופו של דבר שילבתי רעיונות משני פאי-ים שונים לקבלת התוצאה הנוכחית. למי שלא יודע, פאי הוא קבוע מתמטי אי רציונלי (זאת אומרת שהוא ממשיך וממשיך "לנצח" אחרי הנקודה העשרונית). הוא מייצג את המספר שנקבל אם נחלק את היקף המעגל בקוטר שלו. ערכו של פאי הוא בקירוב 3.14, ולכן ב-14.3 (שבאמריקאית כתוב 3.14) חוגגים את יום הפאי – בו אוכלים עוגות פאי ומתעלמים מהעובדה שמתמטיקה מלחיצה אותי מאוד. |התחל טון של שלדון מ"המפץ הגדול"| עובדה מעניינת: בשנת 2015 יום הפאי יהיה "יום הפאי האמיתי", בו ניתן יהיה, בעזרת התאריך והשעה, ליצור את הספרה פאי עד עשר ספרות אחרי הנקודה העשרונית! |סיים טון של שלדון מ"המפץ הגדול"|.

אז איך עושים פאי פאי?

תצטרכו מדפסת בשביל להדפיס את תבנית הפאי, מספריים, וסכין חד עם שפיץ. בשביל לקשט את העוגה בספרות(חלק מ)המספר פאי, תצטרכו גיליון נייר אפייה, 50 גרם שוקולד לבן (או, אם הפאי שלכם בהיר, 50 גרם שוקולד מריר) ושתי כפות שמנת מתוקה (אפשר גם צמחית, אבל אתם כבר יודעים שאני מעדיפה חלב קוקוס).

ובכן, בוחרים את מתכון הפאי החביב עליכם. בתמונה זהו פאי שוקולד של קרין גורן (שלא אהבתי – שוקולדי מדי לטעמי, ולא פאדג'י מספיק). אם בצק הפאי הוא וריאציה כלשהי על בצק פריך, משתמשים בשאריות שנותרו אחרי ששמתם את הבצק בתבנית. אם הוא לא פריך (או שאין רזרבות), מכינים בצ'יק-צ'ק בצק פריך פשוט מ-

75 גרם קמח (חצי כוס + כף)

50 גרם חמאה (חצי חבילה)

25 גרם סוכר או אבקת סוכר (כף וחצי)

1 חלמון ביצה (הצהוב)

פשוט שמים את שלושת המרכיבים הראשונים במעבד מזון "קטן" (למשל, בחלק הזה שקוצץ תבלינים שמגיע עם הבלנדר מוט), טוחנים עד שזה נראה כמו חול, מוסיפים את החלמון וטוחנים עד שנהיה בצק. מקררים לחצי שעה במקרר.

בזמן שהבצק במקרר, מדפיסים את התמונה הבאה בגודל טבעי:

הייתי שמחה לעשות את זה במקווקו וורוד, אבל אין לי איך

לשאלתכם: ציירתי את זה בצייר. כן כן. בכל מקרה, גוזרים את האות פאי על הקווים.

כשהבצק קר, מרדדים אותו לעובי 3 מ"מ בערך (רצוי על נייר אפייה, כדי שלא תצטרכו להרים את הבצק "באוזניים" ולקרוע אותו, וכדי שתוכלו לאפות אותו בקלות), מניחים עליו את צורת הנייר שגזרתם ועם הסכין השפיצית עוברים סביב הצורה בתנועות ניסור עדינות. לא חותכים עם הצד של הסכין, אלא עם השפיץ. אחרי שעברתם סביב כל השבלונה פעם אחת אפשר, אם רוצים, להוריד את חתיכת הנייר ולעבור על הצורה שוב, בצורה תקיפה יותר, כדי לוודא שהיא חתוכה. מרימים את "שאריות" הבצק מסביב לצורת הפאי. מניחים את עוגיית הפאי (ואם רידדתם על נייר אפייה, אז זה מאוד קל, פשוט מרימים את הנייר) על תבנית ותוקעים במקרר לרבע שעה. בינתיים, מחממים את התנור ל-180 מעלות. אופים את הפאי כעשר דקות-רבע שעה, או עד שהבצק זהוב. כעת יש בידיכם עוגייה גדולה ואפויה בצורת פאי. אם מלית הפאי היא פודינגית או רכה, פשוט מניחים את העוגייה במרכז הפאי. אם היא עוגייתית (פאי מכוסה) או קשה, מדביקים בעזרת גנאש:

שמים במיקרו את השוקולד והשמנת, ומפעילים בפולסים של עשר שניות עד שהשוקולד נמס. מערבבים היטב לקרם חלק.

במקביל, מכינים שק זילוף זעיר מנייר האפייה (מה שקראו לו בקורס הקונדיטוריה שלי "שטניצל", מסיבה כלשהי), לפי הסרטון הזה (או, חפשו בגוגל how to make paper piping bag). מכניסים את גנאש השוקולד לשק הזילוף, עושים חור קטנטן בקצה התחתון, ואתם מוכנים לזלף את ספרות הפאי ולהדביק את העוגייה. לעבודה נוחה, מומלץ להדפיס את התמונה השימושית הבאה באותו דף עם תמונת הפאי, למשל, ולהיעזר בה בזמן הזילוף.

מזלפים מעט גנאש מאחורי עוגיית הפאי ומצמידים אותה לעוגה. שימו לב שהצד עם הסלסול פונה ימינה. עם שאר הגנאש מזלפים את ספרות המספר פאי סביב קצה עוגת הפאי. מומלץ לסובב את התבנית תוך כדי עבודה כדי שהספרות יפנו כלפי מרכז העוגה (כמו בתמונה למעלה).

יום פאי שמח!

ביקורת מסעדות: פורטר אנד סאנס

בכמעט שלוש שנות קיומה, פורטר אנד סאנס זכתה בפי חבריי ואני-מכירה-אותם-רק-בפרצופיי בכינוי  "המסעדה של אייקון". אייקון, למי שלא יודע, הוא כנס מדע בדיוני ופנטזיה שמתרחש במשך כמה ימי סוכות שמחים ו/או הזויים באזור בית הספר "עירוני א'," בתל אביב (ולפעמים גם בסינמטק). מובן מאליו שאחרי שמונה שעות רצופות של בהייה בקוספליירים, דיונים על פמיניזם ביקום של מארוול והרצאות על מתמטיקה נרצה גם לאכול משהו. ולשתות. רצוי בקרבת מקום (כדי להספיק להקרנת חצות של "הנסיכה הקסומה", כמובן) ורצוי שגם הבררנים (שאוכלים רק המבורגר וול דאן) ו/או האלרגיים (שלא אוכלים מוצרי חלב) יוכלו להצטרף. עקב היות חבר מרעינו פיראטים בנפשם, אנחנו מעדיפים את שארוחת הערב האייקונית שלנו תבוסס על בשר ובירה (מי שותה רום על היבשה?). לכן, הערב בפורטר אנד סאנס מתוכנן תמיד מראש ומערב כמות נכבדת של חנונים.

פורטר אנד סאנס (כך גם בגרסה העברית, ולא "סבּל ובניו") היא מסעדת "מטבח ובירה". ככזאת יש לה, ובכן, הרבה בירה. חמישים סוגים מהחבית, למעשה, ועוד יותר סוגים בבקבוק. האוכל הוא גם בסגנון פאבים: נקניקיות על תבשיל שעועית, פיש אנד צ'יפס, צלעות בברביקיו, מטיאס בשמנת ושאר משמחי לבב אנוש-שאינו-צמחוני שכאלו. האמת היא שיש גם אופציות צמחוניות (המנה החביבה עלי, "ניוקי אה לה רומאנה", היא צמחונית, אם כי לא טבעונית). כמובן שאת רוב המנות שאכלתי במסעדה הזמנתי יותר מפעם אחת (אנחנו לא מבקרים שם רק באייקון) – ואני רוצה לציין שהרמה נשארת אחידה.

מכיוון שאין להם אדלוויס מהחבית, אני בדרך כלל מזמינה ארדינגר בהיר או סיידר (ווסטונס מומלץ לחובבי "אבל זה כמו מיץ תפוחים עם אלכוהול!"). ניתן גם להפגין פטריוטיות ולתמוך בתעשיית הבוטיק הישראלית (מהחבית, ברור שמהחבית) או, לפעמים, להיות הנהג חסר המזל. האוכל, בכל מקרה, נהדר ברובו – אז גם הלא-שותים לא מקופחים.

שייטל רומסקו, שזה שם קוד למנה בסגנון קרפצ'יו, הן פרוסות עבות-במקצת (בכוונה) של שייטל נא, מתובל במתינות יחסית ומוגש עם ממרח פלפלים טעים בטירוף ולא חריף. המנה מגיעה עם לחם בירה שחום ומתקתק שלמרבה הצער עוד לא הצלחתי לחקות. קיבלתי את הרושם שבזמנים עברו הלחם הוגש לכל לקוח ועם הזמן החסכנות ניצחה, אבל אולי סתם היינו ברי מזל בפעמים הראשונות. כאן המקום לקרוא: יפונקו כל הלקוחות בלחם המדהים הזה לאלתר!

כפי שאמרתי, המנה החביבה עלי היא "אה לה רומאנה": משולשים גדולים של ניוקי סולת (בניגוד לגרסה המסורתית: עיגולים קטנים מתפוחי אדמה וקצת קמח) שמטוגנים בחמאה ומרווה ומוגשים עם עגבניות שרי ואגוזי מלך. המעטפת קצת קריספית והמילוי חמאתי ורך, אבל לא קווצ'י. המנה מגיעה בגדלי ראשונה ועיקרית, כך שבכל מקרה לא הייתי מציעה לוותר עליה.

אצל המדיח החתיך פורטר אנד סאנס היא לא רק המסעדה של אייקון (שבו, אגב, הכרנו) אלא גם "המסעדה של ההמבורגר סנט מור". ראיון קצר עם המקור הנ"ל הבהיר כי סיבת החולשה למנה היא השילוב של השפצל'ה, בצקניות קטנות שדי מעצבן להכין בבית אם אין מכשיר מיוחד, לבין רוטב סנט מור גבינתי עד מאוד. ההמבורגר נטול הלחמנייה שלמעלה, הוא טוען, מתפקד כתוספת טעימה לשלמות גבינתית מפוחממת (שימו לב, לא מפוחמת).

בניגוד אליו, אני מזמינה בכל פעם דברים שונים. עקב היותי חובבת נקניקיות (אוי, זה נשמע רע. אם אני אגיד "גם נקניקים" זה ישפר את המצב?), אני מתרכזת בעיקר באגף זה של התפריט. מנת "נקניקיות הבית" איכזבה אותי. מילא זה שהתגברתי על העובדה שהן מוגשות על מצע שעועית (ע"י העברת התוספת as is לשותפיי לשולחן); הן היו יבשושיות ברובן והתיבול של כל שלושת סוגי הנקניקיות (המוכנות במקום) לא ממש החמיא לבשר, לטעמי. לעומת זאת, מנות האוקטוברפסט כוללות נקניקיות גם הן (וכמה נחמד זה, שסוכות הוא תמיד באוקטובר!). אני מודעת לעובדה שיש עוד עשרה וחצי חודשים עד אוקטובר, אבל תפריט האוקטוברפסט (בו נתקלתי כבר פעמיים) מצא חן בעיני במיוחד, עם מנות כמו נקניקיית הפרנקפורטר (ממש ממש טעימה, וגם היא מגיעה עם שפצל'ה) ושאר אוכל גרמני המערב בהמות נמוכות, אז שווה לחכות לו. בימים בלי פסטיבלי מד"בּירה אהבתי גם את קונפי האווז העסיסי ואת ההמבורגר בגרסתו המסורתית (יש גם עם בצל מטוגן קריספי ו-כן, בייקון). פחות התלהבתי מפלטת השרקוטרי, שהורכבה מנקניקים טעימים מאוד אבל לא הייתה משביעה או זולה במיוחד, וממנת הספייריבס שהייתה נחמדה ותו לא.

העיצוב משלב הרבה חוּם, עם ספות וכיסאות מרופדים היטב, שיאפשרו לכן/ם לרפד את עצמכן/ם היטב גמכן בצורה מיטבית. היתרון (או חיסרון?) בעובדה שזה לא "באמת" פאב הוא העובדה שאסור לעשן בפנים. השירות נע בין טוב (אפשר לטעום את הבירה לפני שמזמינים, לפעמים, אם מבקשים יפה) לממורמר רצח, אבל חשוב לציין שאפילו כאשר נפלנו עליהם בדמות עשרה גיקים רועשים ורעבים בערב בו המסעדה מלאה, נמצא לנו מקום וכולם קיבלו את האוכל שלהם במהירות סבירה ובמידת העשייה המבוקשת.

לא הזמנתי שם קינוחים מעולם. אין סיבה, כשיש את אייסברג ו"טאפס" במרחק התנודדות מבוסמת משם. תמיד אפשר לקחת בקבוק סמיקלאוס (בירת קינוח מתוקה ומתובלת עם 14% אלכוהול, סופר-נומס!) ולחלוק עם מי שאוהבים.

התחתית של השורה היא שאם אתם מחפשים מקום במרכז לשתות בו בירות מעניינות מהחבית ולאכול טוב ומשביע, פורטר אנד סאנס מצליחה לספק את הדרישות הללו באווירה נעימה ומרווחת ובמגוון רחב.

***

באזור? האם זו שעת צהריים באמצע השבוע או שסתם לא מתחשק לכם בירה? ברחוב החשמונאים 91 נפתחה לפני כמה שבועות מסעדונת/דוכן טייק-אוואי לאוכל מקסיקני. וב"מקסיקני" אני לא מתכוונת ל"שאוורמה ששמו עליה קצת עגבניות וכוסברה" אלא לאוכל מקסיקני ממש – עם פריחולס, הרבה סוגים של סלסה וטורטייה גדולה ורכה שעוטפת את הכל בלי להתפרק. ב"דונקי" אפשר להזמין "בוריטו בקערה", בוריטו ממש, או שלישיית טאקוס קטנים. אני לא אכתוב ביקורת מלאה על מקום בו אכלתי רק פעם אחת (על שולחן קיבוצי ארוך, אחרי איסוף ההזמנה מהדלפק), אבל אני כן רוצה לומר שבפעם האחת מאוד נהניתי. הזמנתי בוריטו עם בשר לבן בבישול איטי שפורק לחוטים רכים ומתובלים, שמנת חמוצה, גבינה, גוואקאמולי, פיקו דה גאיו וחריף ולצידם נאצ'וס המוכנים במקום ומיץ אננס-קוקוס שגם הוא, לטענתם, מוכן במקום, כמו גם כל התבשילים והסלטים. אציין גם שאף תבשיל אינו חריף, והחריפות יכולה להגיע מסלסה חריפה, אם תבחרו, או טבסקו. המקום יותר זול מרוב המסעדות ברחובות הארבעה והחשמונאים (מסה, מישהו?) ולפחות בינתיים נראה שהולך להם לא רע. כש"ראיינתי" את אחד העובדים הוא אמר שהמנות הצמחונית (פלפלים מוקפצים ברוטב, והטופינגס שאינן שמנת או גבינה) הן ללא שום מרכיבים מהחי ושיש גם טורטיות מקמח תירס לרגישים לגלוטן. אני במקומכם הייתי מוודאת שוב לפני ההגעה, רק ליתר ביטחון.

***

פורטר אנד סאנס: הארבעה 14, תל אביב. פתוח בא'-ה' מחמש בערב ובשישי-שבת החל מ-12.

דונקי: החשמונאים 91. שעות הפתיחה עדיין לא סופיות (פתוח בצהריים באמצע השבוע, בטוח), אבל אפשר להתקשר לבדוק: 03-5465295

מפריזים (וגם מלנדנים) – חלק שני

או "מה לעשות בלונדון כשלא עסוקים בלחפש דים סאם"  ומה עוד אפשר לאכול בפריז.

דברים שאפשר וכדאי לעשות בלונדון אם אתה חנון-על כמוני

ולא, אני לא הולכת להזכיר את רציף תשע ושלושה רבעים כי לא הספקנו להיות שם,and thank you for bringing up such a painful subject.

שופינג איכותי:

Forbidden Planet – הסניף הכי מגניב של החנות הכי מגניבה על כדור הארץ. מדובר בחנות שמוכרת "מוצרי קאלט", כלומר, אם לוותר על הפוליטקלי קורקטיות: כל דבר שחנונים אובססיביים לגביו. החל בספר החדש (וכל הקודמים) של ניל גיימן וכלה ברפליקת חרב אור מדויקת שעולה כמו שבוע בבית מלון. החנות מוכרת דיווידיאים של סדרות שלא זכרתן שהן קיימות, תועפות ספרי מד"ב ופנטזיה והמון המון מרצ'נדייז מטופש ונהדר כמו קופסה לסוכריות מנטה בצורת Death star. שתי קומות ענק של ציוצי התלהבות ואנחות כמיהה. אני קניתי את כל פרקי "מבוכים ודרקונים" המצוירת, את "קורליין" באיור כריס רידל, שני ספרים של רובין מקינלי, את All Clear של קוני ויליס ומדבקה שכתוב עליה Keep calm and eat a cupcake.

כתובת: 179 Shaftesbury Avenue. תחנת התחתית הקרובה היא טוטנהאם קורט רואוד.

פתוח כל השבוע: שני עד שבת החל מעשר, ראשון החל משתים עשרה. שעות הסגירה נעות בין שש לשמונה, אז תבדקו כאן. מומלץ גם לבדוק לפני הביקור שלכם ולתכנן בהתאם, כי לפעמים יש אירועי חתימה של יוצר שווה במיוחד. יש הנחות לסטודנטים, אז הביאו את כרטיס הסטודנט התקף שלכם איתכם והציגו אותו לפני החשבון כי הם לא מסכימים לבטל ולהעביר שוב.

Foyles – קרוב מאוד לפורבידן פלאנט ממוקמת פוילס, חמש קומות מלאווווווווות ספרים. אלו שרגילים למגה-חנויות הספרים של ארצות הברית לא בהכרח יתלהבו, אבל פרובנציאלים כמוני יניחו את כל השקיות מפורבידן פלאנט על כיסא ויתיישבו לצידן לעלעל באגף ספרי הבישול העצום, אגף המחזות המרשים (המון שייקספיר) או קומת המדע וההיסטוריה.

113-119 Charing Cross Road, פתוח שני-שבת מתשע וחצי בבוקר עד תשע בערב ובראשון מאחת עשרה וחצי עד שש.

קניון Westfield – ליד תחנת הרכבת Shepherd's Bush (וגם בקרבת כמה תחנות נוספות, מסתבר) נמצא הקניון הענקי שהזכרתי בפוסט הקודם. יש שם סניף גדול מאוד של מרקס אנד ספנסר, חנות שמוכרת רק לקים, סניפים של כל הרשתות הגדולות ודוכן קאפקייקס(!). יחד עם שדרת מסעדות שעונה בערך על כל טעם אפשרי, זה מקום טוב לקנות את כל מה שחיפשתם בנגלה אחת, בלי להילחם בהמוני ההמונים שגודשים את רחוב אוקספורד.

קצת השכלה:

קתדרלת סנט פול – קתדרלה מדהימה שתכנן כריסטופר רן, האדריכל שעזר לשקם את לונדון אחרי השריפה הגדולה ב-1666. פסלים מדהימים מבחוץ (כל כך מדהימים, שאפילו החלק שלהם שפונה אל הקיר מפוסל!), פסיפסים וציורים מפעימים מבפנים. הכניסה קצת יקרה (חמישה עשר פאונד), אבל כוללת גם מדריך אודיו שמספר על ההיסטוריה של הקתדרלה (צ'רלס ודיאנה התחתנו בה במקום בווסטמינסטר!), הארכיטקטורה שלה ואיך העיצוב שלה משרת את תפקודה ככנסייה. שווה בגלל האומנות הבאמת-מרשימה, ובמיוחד למי שקרא את Blackout ו-All Clear של קוני וויליס ו/או זוכר בחיבה את מרי פופינס. מדריך הטיולים של לונלי פלאנט אומר שגם המסעדה שבמרתף מוצלחת, אבל לא בדקנו. פתוח לביקורים בימי שני עד שבת משמונה וחצי עד ארבע. מומלץ להגיע מוקדם. מכיוון שסנט פול צולמה למוות וכל גלויה תראה יותר טוב מהמצלמה המעפנה שלי, צילמתי רק את המדרגות; נטולות כל אישה זקנה שרוצה שנאכיל את הציפורים.

מוזיאון המלחמה: מוזיאון ההיסטוריה הצבאית של בריטניה. מכיוון שבריטניה קיימת המון שנים והתערבה בהמון מלחמות, יש הרבה מה להציג. יש תערוכה על משפחה מלונדון בזמן הבליץ, המון תותחים, טנקים ומטוסים מכל מיני תקופות, תערוכת פורטרטים שצוירו בזמן מלחמות העולם השנייה (מרגש במיוחד, לטעמי, אבל היא נגמרת בינואר 2013) ותערוכה על מרגלים ולוחמה סודית. הכל מלווה בהמון הסברים, לאלו שיש להם סבלנות לקרוא, ובהרבה חפצים מעניינים. אני מאלו שמעדיפים היסטוריה על אומנות, וקיבלתי את הרושם שהמוזיאון נמצא מחוץ לרדאר של רוב המבקרים משום מה. מעניין מאוד ומומלץ בחום. גם חנות המתנות שלהם מעניינת, ועמוסה בספרי היסטוריה. שימו לב כי המוזיאון ייסגר לחצי שנה החל מהשני בינואר 2013. הכניסה חינם, אבל רצוי לתת תרומה כדי שהמוזיאון יוכל להמשיך לתפקד.

כתובת: London Borough of Southwark (זה באמצע פארק, אז אין מספר, כנראה), הם פתוחים כל יום מעשר בבוקר עד שש בערב, כאשר כניסה אחרונה מותרת ברבע לשש.

ודבר אחרון בקשר למסעדות סיניות בצ'יינה טאון: מכירים את הטריק שבו מסעדה אסייאתית איכותית נמדדת לפי כמות ה"מקומיים" (כלומר, אסייאתיים מהקבוצה האתנית התואמת לסגנון האוכל במסעדה) שאוכלים בה? אז גם בעלי המסעדות בצ'יינה טאון בלונדון מכירים את הטריק הזה. כך התגלה שלרוב המסעדות יש כמה קומות, או כמה חדרים, ובחדר הפונה לרחוב יושבות משפחות סיניות (אני מהמרת על קרובי משפחה של הבעלים שבאו לאכול צהריים בחינם). בשאר החדרים/קומות יושבים האנשים שלא משפיעים על האטרקטיביות של המסעדה (כלומר, כל מי שאינו משפחה סינית). הפתרון? חפשו ממש הרבה המלצות באיטרנט מראש, או פשוט אימרו "על החיים ועל המוות" ובחרו את אחת המסעדות. האוכל אולי לא יהיה מדהים, אבל זה אוכל סיני בצ'יינה טאון וסביר שהוא יהיה לכל הפחות לא רע.

מסעדות בפריז

בעיקרון הקשבתי להרבה המלצות מבלוגים וכתבות בעברית, אז אפשר לקרוא על חלק גדול מהמקומות בבצק אלים, במדבר מהבטן וסתם ב"עכבר עולם". אני מעדיפה לדבר בהרחבה על מקומות שעוד לא כתבו עליהם בבלוגספירה הישראלית כדי שתחשפו לעוד כמה דברים ותוכלו לבחור מתוך מגוון.

אז היינו ב-Breizh Café (ממליצה על הקומפלט ד'אוניון, קרפ שמוגש עם גבינה, האם, ביצה עין ובצל קונפי, בתמונה למעלה), וגם ב-Les Galopines (ששינו את התפריט, מסתבר. כתף הטלה לא הוגשה עם בצל קונפי, אבל הייתה לחלוטין קריספית ועסיסית כמו שעמית אהרנסון אמר בהמלצה שלו. גם הסטייק היה מעולה והוא דווקא כן הוגש עם הקונפי הנחשק). היינו גם בכמה מקומות רנדומליים, ובכמה מקומות שדיוויד לייבוביץ' המליץ עליהם, כך שכמדומני עוד לא נכתב עליהם בשפת הקודש.

באופן כללי לא הזמנו מקום לשום מסעדה שהיינו בה, עקב הפחד הלא-רציונלי שלי מלדבר בטלפון עם אנשים שאני לא מכירה בכלל, ועם נותני שירות בצרפתית בפרט. השיטה שלנו? להגיע ממש מוקדם, כשהמסעדה נפתחת, ולקוות לטוב. זה עבד בכל פעם בטיול, מלבד כאשר ניסינו לחזור ביום ראשון ל-Breizh Café ומסתבר שבראשון הם מקבלים רק אנשים עם הזמנות. רוצים להיות ספונטניים וששעות ההזמנות למסעדות לא יגבילו את הטיול שלכם? אפשר לוותר על הזמנת מקומות. אני לא אומרת שזה רעיון טוב, אני רק מדגישה שזה ניתן לעשייה. היו נכונים להתמודד עם אכזבות ולהתפשר על מקומות שאולי לא תכננתם עליהם מראש.

כמו כן, לא הלכנו לשום מסעדה ממש יקרה אז כל המחירים נעים בין 15 יורו בערך לשתי מנות ושתייה (קפה ברייז, למשל) ל-40 וקצת יורו לאדם (ארבע מנות ב-Les Pappilles, עם כוס יין). בנוסף, בכל מסעדה קיבלנו לחם (בדרך כלל טעים, תמיד בלי חמאה) וביקשנו גם une carafe d'eau (קנקן מים) שחסך לנו את הצורך לקנות אוויאן. בצרפת נותנים מי ברז בלי לעשות פרצופים, אז אל תרגישו רע לבקש כי כולם עושים את זה.

Les Pappilles – המלצה מדיוויד לייבוביץ'. זו מסעדה שמגישה רק תפריט יומי קבוע, שכולל מנה ראשונה, עיקרית, גבינה וקינוח כאשר המחיר, ככל הנראה, משתנה (ביום שאנחנו היינו זה היה 33 יורו לאדם, אבל בפוסט של ד"ל כתוב 28.5 יורו. בצהריים לפעמים יש תפריט א לה קארט, כלומר, כזה שאפשר לבחור ממנו מנות נפרדות). המקום ממש לא מתאים לבררנים, אבל בתור בררנית שהיא גם הרפתקנית קולינרית החלטתי לקחת סיכון. המסעדה מתפקדת גם כמעדנייה ומרתף יין, וככזו היא מצוידת בכמויות-עתק של בקבוקי יין למכירה. הם מעודדים את הלקוחות (באנגלית טובה שהם מדברים ברצון, יש להדגיש) לבחור בקבוק במחירי החנות ולשלם דמי חליצה. למרבה הצער אני לא זוכרת את סכומם, כי אנחנו שתינו את יין הבית בכוסות (והוא היה יקר, אז עדיף לכם לקחת בקבוק). ביום בו היינו, התפריט כלל מרק כרישה ותפוחי אדמה חם וקרמי, שהוגש לשולחן במרקייה גדולה. בצלחות המרק האישיות נחו גבעות של בייקון, כרישה מטוגנת, עשבי תיבול ושמנת מתוקה ואנחנו היינו אמורים למזוג את המרק מסביבן ולערבב. אני לא אוהבת מרק תפוחי אדמה (אותה קמחיות שגורמת לי לשנוא קטניות), אבל המרק הזה היה פשוט מדהים. הקרמיות של המרק (לא קמחית אפילו קצת) עם המליחות של הבייקון והמתיקות היחסית של השמנת היו מושלמים ביחד.

המנה העיקרית הייתה בקר בבישול ארוך שהוגש עם תפוחי אדמה, גזרים ואפונת שלג. אני סולדת מ"אוכל חוּם" (כלומר, רוב הדברים שעברו בישול ארוך ו/או פגשו ביין אדום במהלך הקריירה שלהם), והמנה הזו לא הצליחה לקפוץ מעל משוכת הבררנות שלי. הבשר היה רך והירקות היו נחמדים ומטופלים היטב, אבל הרוטב היה מלוח וכבד מדי לטעמי (שלא לדבר על כך שספטמבר זה מוקדם מדי לאוכל חורפי כל כך). המדיח החתיך נהנה וגמר גם חלק מהמנה שלי, כך שאולי זו רק אני.

הגבינה הייתה גבינה כחולה שהוגשה עם שזיף מיובש בסירופ (טעים מאוד) והקינוח היה פנה-קוטה תות (שלמרבה ההקלה הסתברה כפנה-קוטה מסורתית שעליה הונחו תותים, ולא כזו בה התותים הם חלק מהבלילה, אחרת לא הייתי אוכלת גם אותה). הארוחה הייתה מוצלחת בסך הכל, למרות שאחרי החורפיות הכבדה של המרק, הבשר והגבינה, הפנה-קוטה נראתה לי ממש לא שייכת. מאוד נהניתי, אבל אני גם שבעה מהר ולכן יכולתי לוותר על חלק גדול מהמנה העיקרית ועדיין לצאת מרוצה. היכולת לא להתבחבש עם תפריט ארוך היא חוויה מעניינת, ורוב האוכל מוצלח. אם אתם קצת פחות בררנים ממני, אני ממליצה בחום.

המסעדה קרובה מאוד לגני לוקסמבורג, שהם מדהימים בפני עצמם. הם לא מפרסמים זוטות כמו שעות פתיחה באתר שלהם, או במשום מקום אינטרנטי בולט אחר, אז אני מציעה פשוט להתקשר ולברר אם הם פתוחים. אני יכולה לדווח שבשבת בצהריים הם כן פתוחים ומגישים תפריט קבוע ולא א לה קארט.

30 rue Gay Lussac
tel: 01 43 25 20 79 01 43 25

תחנת המטרו הקרובה היא Luxembourg.

Aux Tonneaux Des Halles – עוד המלצה של לייבוביץ'. לאחר שאכלנו סטייק קצת קשה במסעדה רנדומלית (Brasserie de l'Ile St-Louis, בהמשך) כי שכחתי מהאזהרה של ליבוביץ' באשר לסטייקים בצרפת (הצרפתים אוהבים ללעוס. הרבה.), הלכנו למסעדה שהוא ציין כבעלת סטייקים רכים ומוצלחים במיוחד. אכלנו רייט ברווז, שזה מעין ממרח שמכינים מ"שאריות" של קונפי ברווז ולטעמי היה ככה-ככה, וסטייקים עם צ'יפס שאכן היו רכים ומעולים. נכון שמסביבנו ישבו הרבה תיירים, אבל השירות היה לא-מתנשא ודובר-אנגלית ברובו ולא הרגשנו שנפלנו למלכודת תיירים. אזהרה אחת: אל תזמינו קינוח. הזמנו טארט טאטן והוא היה פשוט מזעזע: הבצק שרוף והתפוחים קווץ'. יש מלא קונדיטוריות ובתי קפה באזור. פשוט לכו לאחד אחר אם אתם רוצים קינוח.
28 rue Montorgueil
Tél: 01 42 33 36 19
קרוב לתחנות המטרו Chatelet-les Halles ,Les Halles או Etienne Marcel אבל היציאה משתי התחנות הראשונות היא לתוך קניון ענקי. יש ממש מול היציאה מהתחנה לתוך הקניון מפה, שדרכה אפשר לראות איך יוצאים מהקניון לרו מונטורגיל. כמו כן, בקניון הזה יש חנות של Clair's שזו רשת שמוכרת תכשיטים זולים ומגניבים.

Brasserie de l'Ile St-Louis – מסעדה שממוקמת ממש בקצה איל סנט לואי, האי הקטן-יותר מבין האיים שבסיין וזה שיש בו המווווווון גלידריות וחנויות מתנות סטייל המדרחוב בזכרון יעקב. רוב המקומות גם פתוחים ביום ראשון ואפשר להמשיך משם לאי Cité כדי לראות את הנוטרה דאם ואת הפלאה דה ג'סטיס. למסעדה הלכנו בעקבות המלצה במדריך הכיס של לונלי פלאנט (שטוען שהם מתמחים באוכל אלזסי. לא היה פלאמקוכן). אכלנו סטייק שהגיע עם תפוחי אדמה נחמדים, והמבורגר סוס(!!!) שהגיע עם הצ'יפס הטעימים ביותר שטעמתי בטיול: רכים ובו בזמן קריספיים ושחומים. המלצר שלנו לא דיבר אנגלית בכלל, והתפריטים באנגלית ללא מחירים (מה ששיעשע אותי – לקחנו גם אחד בצרפתית, למרבה המזל) אבל האוכל היה טעים, בטווח מחירים סביר (בין 18 ל-30 יורו לעיקריות) והמקום פתוח ביום ראשון. הסטייקים קשים, אז הזמינו כל מנה שבאה עם צ'יפס ואינה סטייק.

55 quai de Bourbon, ממש ליד הגשר שמוביל לאי Cité

מטרו: תחנות Pont Marie, Saint Paul או Cardinal Lemoine

לקינוח באיל סנט לואי, מומלץ ללכת ל-Maison Berthillon, הגלידרייה הכי מפורסמת בפריז. על איל סנט לואי יש המון בתי קפה וחנויות שמוכרות את הגלידה שלהם, אבל נראה שלסניף המקורי ב-rue St-Louis en l'Ile (הרחוב ה"ראשי" של האי. חנות בעלת חזית מעץ בהיר) יש את המבחר הכי גדול, ואפשר פשוט לבחור כדור וללכת, זאת בניגוד לבתי הקפה שמצריכים ישיבה. יש שם גם "סלון דה תה", לכאלו שכן רוצים לשבת, או סתם לטעום מהעוגות שלהם. הגלידה שלהם היא לא הר קצפת סאנדיי-אי אלא כדור קטן, עגול ומושלם של גלידה לא-מתוקה-מדי (ובמקרה של הקרמל המלוח, פריקינ' מלוחה). אין את כל הטעמים כל הזמן, אבל אתם מוזמנים להתרשם ממבחר הגלידות והסורבטים (בצרפתית). אנחנו אכלנו קרמל מלוח (ממש ממש מלוח, לא אהבתי), נוגט שקדים (מושלם ונהדר, אבל משום מה אני לא רואה אותו ברשימה) ופטל-ורדים (המדיח אהב, אני לא אוהבת גלידת פירות). אל תרגישו מאויימים מהתור לדוכן הגלידה, הוא מתקדם מהר מאוד.

29-31 rue saint Louis en l'ile

מטרו: תחנות Pont Marie, Saint Paul או Cardinal Lemoine

אחרונה חביבה: Le Dalou. יש למסעדה הזו הרבה יתרונות: תפריט ענק ממש, העובדה שהיא פתוחה עד שתיים בלילה בערך (יתרון גדול כשאת/ה יוצא/ת מאירוע בשתים עשרה ועשרים ומגלה שאת/ה מת/ה מרעב…) והעובדה שהם מגישים פירות ים וצדפות. אכלנו שם פעמיים: פעם אחת כי רציתי סופסוף לאכול אויסטרים (הזמנתי מגש ענק ובסוף הדבר שהכי אהבתי בו היה רוטב החרדל-וחמאה שניתן כתוספת, פתטי) ובפעם השנייה כי השעה הייתה אחת בלילה, היינו ממש רעבים, זכרנו שהאוכל שלהם היה בסדר והם היו פתוחים. בפעם הראשונה, כמו שאמרתי, אני הזמנתי מגש פירות ים ליחיד שעלה 16 יורו וכלל המון המון אויסטרים מכל מיני סוגים, כמה שבלולי אסקרגו (קרים ומבושלים), קערה קטנה של שבלולים קטנים (הרבה עבודה לעומת התמורה), קערה של שרימפס קטנטנים בקליפתם ושני שרימפס גדולים עם שריון. הכל מגיע עם חומץ בצלצלי שאלוט, ממרח החרדל האלוהי הנזכר לעיל וחמאה טעימה מאוד. גיליתי שאני כן אוהבת אסקרגו, אבל לא אויסטרים, ולפיכך אני אכזבה לעולם הקולינרי כולו. המדיח החתיך אכל חזה ברווז ברוטב דבש שהגיע רייר, עם גרטין תפוחי אדמה ועם ירקות, והיה מוצלח מאוד.

בפעם השנייה הזמנו מולים וצ'יפס (טעים מאוד) וסטייק טרטר, שגם הגיע עם צ'יפס (סטייק מעולה, צ'יפס סטנדרטיים). יש לציין כי בשני הביקורים אכלנו אוכל ש"מסוכן" לאכול במסעדות (בשר נא וצדפות נאות), ולא היו לנו שום תאונות מצערות אחר כך, כך שזה מקום טוב לנסות בו אוכל צרפתי מסורתי די בזול. רוב המלצרים לא דיברו אנגלית בכלל, אבל היו די נחמדים יחסית לפריזאים (דיוויד לייבוביץ' ועוד כמה ספרים שקראנו על צרפת גרמו לנו לחשוש מאוד מהיחס המצפה לנו). את הקינוחים לא ניסינו אבל אלו שב"ויטרינה" נראו טעימים מאוד. כמו כן, טיפ שגנבתי ממיקה שרון: אם אתם אוכלים מולים, אכלו אחד עם מזלג ואז השתמשו בצדפה הריקה כמו בפינצטה כדי להוציא את הבשר משאר הצדפות. נוח מאוד.

30 place de la Nation, ממש ליד רחוב Cours de Vincennes. תחנת המטרו הקרובה היא Nation

התכוונתי לדבר גם על חנויות בפריז ולתת כמה טיפים כלליים על פריז ועל צרפתית אבל אני רואה שהפוסט התארך לו מעל למצופה ("כלומר, אור, חפרת מעל למצופה", אומר קול בראש שלי) – אז אני אכתוב אחד נפרד.

חלוקת חוויות משמחת: לאונרד כהן. בלייב. בפריז. לא ממליצה על זה כי זה אין עוד הופעות, אבל השירים וההגשה של סיבוב ההופעות נוכחי ("Old Ideas") פשוט מדהימים וההופעה שווה כל גרוש.

מפריזים (וגם מלנדנים) – חלק ראשון

פינת הפילוסופיה: פרדוקס אכילס והצב של זנון: אכילס רץ במהירות גדולה פי עשר מזו של הצב. כדי להיות הוגן, אכילס נותן לצב יתרון של מאה מטר לפני שאכילס יתחיל לרוץ. לפי זנון, אכילס לעולם לא ישיג את הצב כי כאשר אכילס ירוץ ויעבור את מאת המטרים בינו לבין הצב, הצב כבר יתקדם עוד עשרה מטרים מעבר למאת המטרים הראשוניים. כאשר אכילס יעבור את עשרת המטרים, הצב יתקדם עוד מטר וכך אכילס ימשיך להתקרב לצב אבל לעולם לא יעקוף אותו. זאת בניגוד להגיון הבריא, שאומר שאכילס יעקוף את הצב ממש ממש מהר…

פרדוקס אור והמקרונים של זאפטיג: אור מנסה לאכול את משקלה במקרונים. כמובן שהיא לא שוקלת כמו מקרון אלא (קצת) יותר, ולכן יש לה פער מסוים על עצמה. אם אור אוכלת מקרון, הרי שמשקלה יגדל במשקלו של מקרון ולכן בעצם אור תמשיך לשאוף לאכול את משקלה במקרונים, אבל לעולם לא תצליח. זאת בניגוד לעובדה שאור אכלה את משקלה במקרונים, כי ככה המשקל הדיגיטלי אומר לה.

~*~

את הטיול של המדיח החתיך ושלי לפריז וללונדון ניתן לחלק לשני חלקים: דברים שקשורים לאוכל ודברים שאינם קשורים לאוכל. זוהי דיכוטומיה משמעותית המאפשרת לנו להפריד את העיקר מהתפל (וכן את המקומות שהמדיח החתיך בחר ללכת אליהם מאלו שאני בחרתי ללכת אליהם). ליידיז פירסט, אז נתחיל מהאוכל (כלומר, מהקונדיטוריות). הפוסט הבא יהיה על מסעדות בפריז ודברים בפריז ולונדון שאינם אוכל אבל עדיין, אני מקווה, מעניינים.

אוכל בלונדון

למרבה הצער לא היינו בהרבה מסעדות מעולות ממש בלונדון. במעולות בהן כן ביקרנו בקושי צילמתי, כי הן היו מאוד "שיקיות" ולא התחשק לי לחטוף עין עקומה מהמלצרים. כן, כן, אני בלוגרית רעה (עם מצלמה רעה, בכל מקרה). בפעם בה ישלמו לי לסקר איזו ארץ קולינרית כמו שעשו לדיוויד לייבוביץ' (אנשי ארגון יפני עלום, אני לגמרי משתעלת בכיוון שלכם), אני מבטיחה לצלם כל מקלון גזר שבא אל פי. לפיכך אני רוצה לדבר רק על שניים וחצי מקומות:

Wagamama: האימא הרוחנית של זוזוברה. מסעדה אסייאתית עם קערות גדולות של תבשילי נודלס או אורז. שירות מהיר, ישיבה אל שולחנות ארוכים ואקוסטיקה מפוקפקת במקרה הטוב. מדובר ברשת שיש לה המון סניפים בבריטניה (עשרים ושמונה מתוכם רק בלונדון) וגם כמה מחוץ, אז אם אתם סקרנים הייתי ממליצה לבדוק את האתר שלהם. בחלק מהסניפים יש גם סושי.

אנחנו היינו בסניף שבקניון ווסטפילד בשפרד'ס בוש. מדובר בקניון עצום עם מלאמלאמלא חנויות ומסעדות והוא מיקום אידיאלי לפתור את הצורך המיידי בשופינג בלי להתמודד עם הצפיפות המזעזעת של רחוב אוקספורד (אותה ראינו רק מהאוטובוס והזדעזענו). הזמנו מנה מעולה ממש של ספייריבס בגלייז שהם טוענים שהוא רוטב ברביקיו אבל היה למעשה מין תערובת תבלינים עם ריח מתקתק ונהדר. הסנפתי את האצבעות שלי עוד חצי שעה אחרי שסיימנו לאכול. בנוסף אכלנו ראמן צ'ילי בקר נחמד מאוד (שבאתר שלהם מסומן כ"סופר-ספייסי" ובפועל הוא פיקנטי קלות. בריטים עדיני נפש שכמותם) ועוד מנה שכנראה הייתה האמאי אודון אבל בפועל אני לא זוכרת, וזה אומר שהיא לא הייתה מטלטלת במיוחד.

לא מאוד יקר (יחסית ללונדון), יש תפריט מגוון והאוכל מגיע מהר. מומלץ לחובבי זוזוברה. למסעדה יש גם ספר בישול שלא קניתי כי לא היה בו את מתכון הספייריבס. אפשר לראות באתר המסעדה תמונות של כל המנות אם מתחשק לכם לעשות את עצמכם רעבים. היכנסו לאתר גם בשביל מיקומים, ימים ושעות כי יש הרבה כאלו.

Yauatcha: המסעדה היחידה בכל הטיול שהזמנו אליה מקום מראש (כן, כולל פריז). למה? כי נורא רציתי ללכת אליה (מסעדה שמוכתרת כ"אחת ממסעדות הדים סאם הטובות בעולם" ואני לא אוכל בה? נראה לכם?) וכי היא היחידה שאפשר להזמין בה מקום באינטרנט וכך לא לדבר עם אנשים מוזרים בטלפון. אני שונאת לדבר עם אנשים בטלפון. בכל מקרה, היה מעולה קשות, אבל לא צילמתי כלום.

בהמלצת עמית אהרנסון הזמנו את הcheung fun עם שרימפס וטופו. היה אכן מאוד טעים, אבל דווקא המנה הזו לא הפילה לי את החצאית. מה שכן הפיל אותה היה לחמניות החזיר בברביקיו (char sui bun) – שהיו מתקתקות ורכות מבחוץ ומתובלות היטב מבפנים. נהדר. זה אחד המאכלים האהובים עלי, שאותו אני לא מצליחה לשחזר בבית על אף עשרות נסיונות, והגרסה שלהם הייתה מצוינת. למי שכן התלהב מאוד מהצ'אונג פון: לכו למסעדת מינאטו בקיסריה או בהרצליה והזמינו את הרול שנקרא "מידורי". הטעמים והחומרים שונים, כמובן, אבל החוויה המרקמית דומה.

עוד אכלנו: רבע ברווז פריך וארומטי – ותרו על זה, זו גרסה ממש מעפנה לברווז פקין. הרגשתי כאילו הם לקחו ברווז צלוי סטנדטי ששכב להם במקרר וזרקו אותו לסיר טיגון עמוק כדי שיהיה פריך. הוא מגיע עם פנקייקים קטנים, מלפפון ובצל ירוק וקערה-בגודל-כפית של רוטב הויסין (ברור שביקשנו עוד, מה אנחנו, בעונש?). הזמנו גם פחזניות דביקות עם ירקות (Vegetable sticky puff) שלא היו מאוד דביקות אבל כן די טעימות.

בניגוד לעמית, אנחנו כן הזמנו קינוחים תחת התירוץ של "עניין מקצועי". בכניסה למסעדה יש ויטרינה ענקית בה מוצעים הקינוחים למכירה הביתה (טוב שאני לא גרה באזור). כל קינוח נראה כמו פסל סביבתי קטן בצבעי קרמל, שוקולד ופירות, והיה קשה מאוד לבחור. מכיוון שהקינוח היחיד בטעם תה ירוק (אהובי משכבר הימים) הכיל גם קונפיטורת לימון (שאני לא מתקרבת אליה), הזמנו קינוח שנקרא "שזיף צלוי" והיה למעשה מין כיפה בצבע מג'נטה (כתוצאה מג'לי שזיפים) שבתוכו היה קרם ונילי כשכל הכבודה נחה על מצע עוגיית שקדים ולצידה כדור גלידה ו… שזיפים צלויים. נומנומנומ ביותר, וזאת ממישהי שלא אוהבת קינוחי פירות. כל הקינוחים האחרים שראינו מסביבנו היו יפים ממש עד מדהימים קשות. ברובם למרבה צערי היה לימון או פירות יער, שאת שניהם אני לא אוהבת, אז אנא אכלו ודווחו לטובת הכלל וכו'.

שתינו מרטיני ליצ'י טעים (שמוגש עם ליצ'י על קיסם, במקום זית) וביטר נאמטסו מרטיני (עם רום, מיץ פומלות, חמוציות, אלדר ופטל) שלא היה מר במיוחד. שניהם היו טובים. בקיצור, מומלץ בחום לחובבי הדים סאם והאוכל האסייאתי, אבל ותרו על הברווז הפריך ובזבזו את הכסף והמקום בבטן על משהו קצת יותר מעניין. המסעדה לא זולה, אבל גם יחסית ללונדון לא יקרה במיוחד. בסביבות ה-400 שקל לזוג עם קוקטיילים, הרבההההה דים סאם וקינוחים (גם המדיח אכל קינוח, אבל שנינו לא מצליחים להיזכר מה הוא).

שעות: שני עד שבת: 12 בצהריים עד רבע לשתים עשרה בלילה. ראשון: שתים עשרה בצהריים עד עשר וחצי בערב.

כתובת: 15-17 Broadwick Street. Soho, London, W1F 0DL ראו הוזהרתם: די מעצבן להגיע לשם עם הטיוב (הרבה הליכה ברגל) אבל, נו, מונית זה יקר. גם אין תחנות אוטובוס באזור.

Hummingbird Bakery (נחשב חצי מסעדה, כי אפשר לאכול רק קינוחים): כפי שאולי ידוע לכם, אני מאוד מאוד אוהבת את ספרי הבישול של המאפייה הזו. יש לי את שניהם. הם מעולים ואכזבו אותי פעם אחת בלבד (וופי-פאי. איכס). העניין הוא שקניתי אותם אחרי נבירה באמאזון ולא, חלילה, אחרי ביקור במאפייה. כך יצא שהכנתי הרבה מהמתכונים שלהם בלי לטעום את המקור, ועל כך אני בושה ונכלמת קלות (אבל לא ממש מצטערת). אכלנו עוגת "קטיפה אדומה" (רד וולווט, נו, קטנוניים), שזו עוגה בטעם קקאו-וניל עדין עם קרם גבינת שמנת; קאפקייק בטעם פראפוצ'ינו (קפה קר, מסדרת טעמי הספיישל, רק עד השלושים בספטמבר. עכשיו יש סדרת קאפקייקס בטעם חטיפי שוקולד) וקאפקייק "בלק בוטום", שזו עוגת שוקולד שמעליה עוגת גבינה עם שוקולד צ'יפס. שלושתן היו מאוד נחמדות (הרד וולווט מומלצת במיוחד), אבל סבלו משתי בעיות בולטות:

1. הקאפקייקס נמצאות בויטרינת תצוגה באוויר הפתוח. כתוצאה מכך (וזו תופעת לוואי של הרבה קונדיטוריות שמוכרות קאפקייקס) נוצרת על הציפוי שכבה קשה של סוכר שיש לה תחושת קרום לא נעימה. בעוגה זה לא הורגש במיוחד, אבל בקאפקייקס זה בלט מאוד וגם נתן להן מראה לא כל כך אטרקטיבי.

2. מפלצת הספגטי המעופפת, כמה שזה מתוק. כשאני מכינה בבית אני יכולה לשלוט בכמות הסוכר ואז הציפוי יוצא הרבה יותר מוצלח. כאן לא יכולתי, וזה היה מאוד, מאוד מתוק. שם דווקא לא התפדחתי לצלם, אז הנה. בכיוון השעון מימין: רד וולווט, פראפוצ'ינו (הקש, הדבר הורוד הזה זה קש דרך אגב, היה מבצק סוכר) ובלאק בוטום.

שווה את הטרחה? רק אם אתם באזור של אחד הסניפים (יש חמישה). עדיף לקנות את ספר הבישול שלהם ולהכין בבית, כך שתוכלו לשמור אותם בקופסה במקרר ולאכול אותם טריים, מופחתי-סוכר ונטולי קרום.

"ממתקים זה לא אוכל" בפריז

הכנתי מקרונים כמה פעמים לבד (לפי המתכון המאמם!!!11 של מאיה מרום. יום יבוא ואני אפסיק להתעצל ואכין את הגרסה המסובכת-יותר מהקורס קונדיטוריה), וגם טעמתי את של רביבה וסיליה, אבל אף פעם לא אכלתי מקרונים בפריז. בשבוע בו הייתי בפריז נאלצתי, אם כן, לפצות על 25 שנות חיים נטולות מקרונים צרפתיים וגם להשאיר מרווח של כמה שנים קדימה, ליתר ביטחון. אז אני אדבר הרבה על מקרונים, קצת על עוגות שאינן מקרונים ובפוסט הבא אדבר על מסעדות.

פייר הרמה: מקרונים בטעם שוקולד (שוקולדי עד מאוד) וקרמל מלוח (קצת יותר מדי מלוח). מרקם "מרנגי" יחסית ולא מאוד רך.

לאדורה: מקרונים בטעם ציטרון (לימון), פרלינה (קרם אגוזים) ושקדים (לא רע, הקרם במרקם מוזר, כמו מרשמלו פלאף). טעמי הפירות היו מוצלחים יותר מטעמי ה"ממתקים". לא מצולמים, אבל גם אותם אכלנו, טעם לימון-ליים (לימוני עד מאוד) וטעם קפה (מריר כמו שצריך).

את העוגות של לאדורה אכלנו בבית התה של הסניף ליד גני טילורי (בrue Royale). אנחנו הגענו בערך בשתיים ולא חיכינו בתור בכלל. כשיצאנו, שעה אחר כך, התנחשל לו תור ארוך בכניסה לבית התה, אז תזמנו היטב (אין לי מושג אם אפשר להזמין מקום. כנראה שכן). לארוחת צהריים סוכרתית במיוחד הזמנו:

קוני אמאן, ילד האהבה של קרואסון חמאה ועוגיית "אוזן פיל", על פי ההמלצה של מאיה מרום. היה נחמד, אבל כנראה שהוא טעים יותר אם תבואו בבוקר, כשהוא טרי מהתנור. גם לא תמיד נשאר להם, כך שאם אתם לחוצים על זה כנראה שרצוי לצלצל לשאול אם יש.

טארט טאטן, שהזמנו כדי לפצות על טארט טאטן שרוף ומזעזע ש(לא) אכלנו לקינוח יום לפני במסעדת Aux Tonneaux des Halles (הסטייק דווקא היה סבבה, הרחבה בפוסט הבא). הוא מגיע עם ספל קטן של קרם פרש טעים. לטעמי התפוחים היו קצת רכים מדי, אבל בסך הכל הוא היה קרמלי ומספק עד מאוד.

קרואסון ממולא במחית אגוזים שנחשב ל"מומחיות הבית" של לאדורה, לטענתם. טעים מאוד מאוד, למרות שלמילוי יש תחושת חרוסת קלה. חמאתי ומתפורר בפה, עם ציפוי דקיק של סוכר (שכנראה הושג באמצעות הברשה של הקרואסון במי סוכר עם יחס גבוה של סוכר למים כשהקרואסון עוד רותח). לדעתי המאפה הכי מוצלח בארוחה.

אחרונה בלאדורה: טארט סנט הונורה. זו עוגה די מפורסמת שמורכבת מתחתית בצק פריך או בצק עלים (אני יותר אוהבת פריך) שעליה פחזניות מקורמלות, קרם פטיסייר ונילי וקצפת. רציתי לטעום אותה מזה הרבה זמן (למדנו עליה בקורס קונדיטוריה, אבל לא הכנו אותה) והגרסה של לאדורה טעימה מאוד, לאלו שמעדיפים וניל על פירות. יש גם אחת בטעם ורדים, שנראית אפילו יותר יפה כי היא ורודה.

אנג'לינה, שמפורסמים בגלל השוקו החם שלהם ולא בגלל המקרונים, אותם לקחנו כדי שיהיה משהו לנשנש עם השוקו (שלטעמי לא היה כל כך מוצלח, שלא לדבר על זה שבפעם הראשונה הגישו לנו אותו פאקינג קר. נאלצתי לשאול האם "שוקו חם לא אמור להיות חם?" מה שגרם לי להרגיש מאוד מטופשת). המקרונים היו בטעמי פטל (הורוד) וקרמל. הקרמל היה מוצלח מאוד, ולטעמי יותר טוב משל פייר הרמה. המדיח החתיך אהב את הפטל. השוקו בתמונה מתחת, ושתינו אותו בסניף גאלרי לאפאייט יחד עם עשרות תיירים יפנים.

המקרון שבכתר: מקרונים בטעמים "יפניים" של סאדאהארו אאוקי. מלמעלה מימין ובכיוון השעון: תה ירוק (מדהיייייים, ואפילו המדיח, שטוען שלתה ירוק יש טעם של דשא, אהב את זה), שומשום שחור (סטארט-אפ: מקרון בטעם טחינה! טעים מאוד, שומשומי ועדין), יוזו (מריר ולימוני. לאוהבי אשכוליות בלבד) וארל גריי (טעם הברגמוט היה קצת אגרסיבי מדי לטעמי). כל אחד מהם במרקם מושלם, ויש גם עוגות (מדהימות גם הן) והכל יפהיפהיפה. אני אישית מוכנה לעשות שם סטאז' לנצח (כלומר, אם היה לי כסף כדי לכלכל את עצמי במהלך הנצח הזה).

את העוגות של אאוקי-סנסיי אכלנו בבוטיק שליד תחנת המטרו Ségur ושתינו איתן קנקן תה ירוק שגורם לכל התה הירוק שנתקלתי בו בארץ להיראות בצבע בז'.

עוגת תה ירוק עם מחית אזוקי מתוקה. לאזוקי יש מרקם מעניין וקרם התה הירוק טעים בטירוף. אני נהניתי מאוד, אבל אני משוגעת על אוכל יפני.

עוגת שומשום שחור עם קרם סאקה. טעם קצת חזק מדי של אלכוהול, וטעם עדין של טחינה. פחות אהבתי מהתה הירוק אבל גם היא הייתה מעולה. אם אתם חובבי אוכל יפני ומחליטים ללכת רק לקונדיטוריה אחת בפריז, לכו על זאת. יש גם מאפים מסורתיים יותר בטעמים סטנדרטיים, לאנשים משעממים :-P

אחרונה חביבה: Aux Désirs de Manon. אכלנו שם רק באגט דגנים וטארט מרנג לימון, אבל שניהם היו ממש ממש מוצלחים. כיוון שהבאגט נראה כמו באגט ואת הטארט הצלחתי לפצלח ברוב כישרון כשניסיתי להוציא אותו מאריזת הנייר, אין תמונות שלהם. למרות זאת, יש תמונות של הויטרינה המדהימה שלהם כי הם היו נחמדים ונתנו לי לצלם.

את באגט הדגנים הקריספי אכלנו עם נקניקים וגבינות מהסופרמרקט שנמצא ממש ליד הפטיסרי. הקונדיטוריה גם נמצאת ממש על תחנת המטרו Saint Paul, כך שאם אין לכם כוח לחיפוש מתיש של קונדיטוריות, כנראה שזה (וגם סאדאהארו אאוקי) יהיה מקום טוב בשבילכם לבליץ קינוחי.

כתובת: rue Saint-Antoine 129. סגור ביום ראשון (על פי האתר שלהם, בכל אופן), אבל פתוח בשבת.

בפעם הבאה: קניות, תיירות אמריקאית דביקה ומסעדות צרפתיות.

חלוקת חוויות משמחת: ערימת הספרים שהבאנו חזרה. שימו לב שאת רוב החופשה בילינו בארץ שאינה דוברת אנגלית, ובכל זאת.

ביקורת מסעדות: סבא ג'בטו

מסעדת סבא ג'בטו היא סוג של מוסד בבאר שבע. היא כל כך ממוסדת, עד שברחוב רגר ממש ליד הכניסה הצפונית לעיר קם בר סנדוויצ'ים שקורא לעצמו "ג'בטו'ס" בתקווה שאנשים יתבלבלו ויעצרו אצלם. אל תתנו לזה להטעות אתכם: המסעדה ממוקמת ליד העירייה, בפסאג' רסקו. פשוט מגיעים עד לפנייה לבניין העירייה, חולפים על פניה בקלילות ופונים שמאלה פנייה אחת אחרי זה. אתם תראו את המסעדה האמיתית בקומפלקס החנויות האפרורי שמשמאלכם, מתחת לשלט ענקי. היא שם כבר עשר שנים.

העניין עם ג'בטו (שנקראים ככה, כנראה, בגלל שהסנדוויצ'ים שלהם עשויים מג'בטות) הוא השילוב של סנדוויצ'ים ענקיים, רטבים משובחים, אווירה ידידותית והאופציה לבירה טובה. כמובן, יש גם סלטים וקיש וכל מיני נשנושים (כמו שניצלונים אפויים – שזו מנת הילדים שלהם, וכמו כנפיים אפויות-גם-הן ושאר דברים קטנים) – אבל במקום שקורא לעצמו על שם סוג של לחם, כדאי לכם להזמין סנדוויץ'. התפריט כתוב ברוח מחניודה בירושלים – כלומר, בסגנון זרם התודעה של אדם שצרך הרבה קפאין. יאמר להגנת ג'בטו שהם כנראה עשו את זה הרבה לפני החבר'ה מירושלים. ככה מנה של נקניק חזה אווז מוקפץ עם מולארד נקראת "בלה ומולי" (ואתם מצפים ממני לאכול אותם?) ומנה בשם "אל תהיה נקניק" מציעה "סלמי רך ומפוחד" עם ירקות וממרח "חצלילים". יש גם מספר סנדוויצ'ים צמחוניים (עם חביתות), ואפילו אחד טבעוני (עם אנטיפסטי, אבל רוב הרטבים הטעימים הם על בסיס מיונז ובכלל, אם אתם טבעונים ובבאר שבע לכו לשאוורמה הצמחונית וזהו). יש גם ג'בטות מקמח מלא או ללא גלוטן.

באופן אישי אני הכי אוהבת את הסנדוויצ'ים הבשריים, ובמיוחד את אלו שמשלבים שני סוגי בשר כמו "כ פרה" (צ'וריסוס חריפות ופרוסות רוסטביף) או "פרה דוק סאלית" ("שטיחוני בקר מסוגים שונים עם המבורגרונים ופטריות", טעים כמו שזה נשמע). לאחר דגימת כל אלו, הפעם בה העזתי להזמין קורנדביף בעודי מפנטזת על דמוי-רובן רק עם אקסטרה רוטב הייתה די מאכזבת. אם אתם שם, עדיף ללכת על קומבו. כל הסנדוויצ'ים כוללים ירקות ומגוון ממרחים, שגם הם מוכנים במקום.

הרטבים הדבר שבאמת משדרג את חווית האכילה. יש תשעה שמוגשים לשולחן עם הגעת האוכל. ביניהם: קארי הודי, אלף האיים, חרדל ודבש, לימון כבוש, צ'ילי חריף, טחינה ועוד שלושה שלמרבה הצער אני לא זוכרת, אבל אחד מהם חביב עלי במיוחד (על בסיס מיונז, מתובל במידה ושומי). דף ה"עובדות על סבא ג'בטו" שעל השולחן אומר ללקוחות שהכל מיוצר במקום (אפילו הזיתים שבאים עם הבירה!) ושמומלץ לנו לשפוך מעט רוטב על הג'בטה לפני כל ביס ולא לפתוח אותה ולפזר על הכל, כי זה יקרר את הבשר, יעשה את הסנדוויץ' מתפרק ולא יאפשר לנו לטעום מהכל. צודקים.

האווירה קצת אפלולית, כי הקירות כהים ונטולי חלונות, אבל עכשיו קיץ ואפשר לשבת במרפסת הסגורה. בביקורנו האחרון היה חם יחסית, והתפלאנו לראות שהמזגן לא עובד, אבל אנחנו ילדים טובים ולא שאלנו. ראו הוזהרתם. השירות מעט מבולבל, לא בטוחה אם באשמת המטבח או המלצרים (כבר כמה פעמים הזמנתי סנדוויץ' ללא ממרח הזיתים, בהדגשה, וקיבלתי עם), אבל ידידותי ומסביר פנים. המלצריות נכונות להסביר את כל מוזרויות התפריט ולהמליץ על מנות. הן גם מגלות בקיאות מרשימה בתוכן מרכיבי כל מנה. מבחר המשקאות גדול ויש מגוון של בירות מהחבית.

הקוץ היחיד באליה הוא המחיר, שעבור "כולה סנדוויצ'ים" הוא מעט יקר. המחירים לג'בטה אחת (די גדולה, כזו שממלאת אפילו את המדיח על קיבולתו המפוארת) נעים בין 35 שקלים ל-50. הגדלת כמות הבשר בג'בטה תעלה בסביבות העשרה שקלים, וחצי ליטר הוגארדן עולה 29 שקלים. מצד שני, כשהאופציות היחידות האחרות שלך ל"יציאה" למסעדה הן קמפאי (יקררררררר), בלאק בורגר (מבאס) או "הספרייה" (רועש), אני חושבת שסבא ג'בטו מספק חוויה מהנה במחיר סביר יחסית.

המסעדה "כשרה בלי תעודה": הם לא מפעילים את המטבח בשבת ומפרידים כלי בשר וחלב (יש קפה), אבל לא משלמים על משגיח. פתוח כל יום משעות הצהריים עד השעות הקטנות-מאוד של הלילה, בשישי עד שעות הצהריים המאוחרות ובשבת משבע בערב. בדרך כלל אין צורך להזמין מקום.

לפני שנה בערך, בעלי הבר גם פתחו בבאר שבע את הברבסבא, "הבר האקולוגי הראשון" שאמור להיות ידידותי ללקוחות ולסביבה. הוא נמצא בחצר סגורה, "מחתרתית", ליד סבא ג'בטו ופתוח מתשע וחצי בערב עד שתיים בלילה כל יום למעט ימי שישי. יש מבחר גדול של בירות, מהחבית ומבקבוק (וגם אלכוהול אחר), והישיבה היא בחצר מאווררת, מרווחת ונעימה מתחת לעץ שנראה כמו עץ הנשמות מאוואטר. אמנם יש שם רק חלק מהמנות שמגישים בסבא ג'בטו (הם חולקים מטבח אבל לא תפריט, ואין רטבים :-() – אבל מדובר בפאב איכותי, ללא מסכי עשן מדכדכים וגולדסטאר במחיר מופקע. כמעט בכל יום יש מבצע אחר על התפריט או על משקאות. כדי להיכנס, צריך להגיע לסבא ג'בטו ולהגיד למארחת ש"אתם לברבסבא". בהשוואה לפאבים אחרים בבירת הנגב, לטעמי הוא מנצח בלי להתאמץ.

ביקורת מסעדות: יקיניקו טנקה

יקיניקו טנקה זו מסעדה בהרצליה שקיימת כבר שנים. 12 שנים, לפי הפרסום שלהם.  שמעתי עליה הרבה (כי זו אני וזה אוכל יפני), אבל אויה, תמיד הרגשתי שהקשר ביני לבין הכליות שלי עמוק מדי בשביל למכור אחת וללכת לשם. הקונספט של המסעדה הוא ישיבה בחדרים פרטיים סביב שולחן נמוך, כשבמרכז השולחן נמצא ה"יקיניקו", גריל יפני "ללא עשן" (כך לפי הפרסום שלהם ואכן, אמת בפרסום) שעליו צולים סוגים שונים של בשר. לאחרונה, נתקלתי בקופון שמציע ארוחת טעימות של סלטים, מנה ראשונה, בשרים ליקיניקו, קינוח, קנקן סאקה וכוס מיץ ב-159 שקל לאדם, במקום 320. בהתחשב במחירי המסעדות בארץ, זה נראה כמו דיל הוגן. אחרי חמש שנים של בניית ציפיות, הלכנו המדיח החתיך ואני לראות אם הן יתמלאו.

כמו שאמרתי, המסעדה היא לא חלל גדול סטנדרטי אלא מורכבת משישה חדרים המופרדים ביניהם בקירות עץ ונייר בסגנון יפני וסגורים עם דלת. בחדר שאנחנו ישבנו בו היה מקום לארבעה אנשים (על ספסלים מרופדים בכריות. זה די נוח, אבל ממש לא יתאים לאנשים עם בעיות גב או כאלו שקשה להם לשבת בלי משענת זמן ארוך). יש בחדר לחצן בשביל לקרוא למלצרים כי החדר הפרטי הוא, ובכן, די פרטי. המלצרים דופקים בדלת כדי להתריע שהם נכנסים, כנראה אחרי נסיון מביך אחד או שניים. החדר עצמו נעים ויפה, אם כי ראינו כמה אריחי פנלים שנפלו מהקיר זרוקים על הרצפה לצד שולחן, יען כי "רחוק מהעין רחוק מהלב". מי שעיצוב סטייל "צפרה" זה המינימום שהוא דורש כדי לצאת מהבית עלול למצוא את עצמו מאוכזב.

הפרסום בקופון מצהיר על ארבעה פתיחים, מנת פירות ים על פלטה לוהטת ("180 גר' נטו לסועד"), וכן כמה סוגי בשרים "300 גרם לסועד". מה שיש לי לומר בנושא זה הוא: פחחחחחחחחח. ובהרחבה:

המדיח החתיך (חתיך מתמיד) ואני הושבנו כלאחר כבוד. אחרי כמה דקות קיבלנו קנקן סאקה חם, שזה יין אורז יפני. הפירוט בקופון מציע סאקה חם או קר, וזה חבל שלא שאלו אותנו לפני כן כי אני ממש לא אוהבת סאקה כשהוא חם. כשהוא התקרר הוא היה דווקא טעים. הקנקן היה גדול יחסית (חמש כוסיות בערך), והספיק לנו לכל הארוחה. על המיץ ויתרנו לטובת מים, ולכן אני לא יכולה להגיד אם הוא טעים.

אחרי זמן המתנה מסוים (היינו מאוד רעבים), הגיעו הסלטים, אחד אחרי השני. ראשון הגיע סלט "מן טו אנוקי וואפו ני", שזה סלט מאטריות תפוחי אדמה (יפות מאוד, שקופות. היה מגניב) עם פטריות. נדמה לי שהפטריות היו שימיג'י, ולא אנוקי, אבל נדמה לי גם שהמלצרים אמרו את זה בזמן ההגשה. הרוטב של הסלט היה מאוד טעים, אבל האטריות בושלו יותר מדי והיו רכות ולא נגיסות. לטעמי, כמו האריחים השבורים, זה מראה על חוסר תשומת הלב של המסעדה לפרטים הקטנים. במטבח היפני יש חשיבות מאוד גדולה למרקם של האוכל (ולראייה העובדה שהם אוכלים מדוזות, שהן נטולות טעם אבל "מרקמיות" להפליא) – וזה היה מרקם משעמם מאוד.

בנוסף הוגש "טנקה וואפו סלדה", שהיה סלט חסה סטנדרטי ברוטב שמן שומשום ומשהו-חמוץ-כלשהו שהיה כנראה חומץ אורז או מיץ לימון. העלים היו טריים אבל הרוטב היה דומיננטי מדי. ה"קינוקו אגדשי דופו", קוביות טופו ופטריות שיטאקה חתוכות ברוטב מתוק, היו טעימים אבל מאוד מתוקים. מנת "שאקה מיסו ני", או סלמון ברוטב מיסו, היה קצת יבשושי ועם טעם חזק של דג. הדג הוגש בגושים קטנים וסבל, באופן מאוד לא-יפני, מחוסר אסתטיות בולט.

אחרי רצף הסלטים הגיעה המנה הראשונה, שרימפס וקלמארי על מחבת לוהט ברוטב מתוק. רוטב מתוק זה מוטיב חוזר אצלם. ברוטב הזה זיהיתי סויה, אולי מירין וללא ספק סוכר. בפירוט הקופון הוא מוצג כ"ציר פירות וירקות", אבל הירקות היחידים שראיתי היו רצועות גזר וכרוב שלא היה זכר לטעמם ברוטב, אז לכו תדעו. המחבת היה אכן לוהט. כל כך לוהט, שרוטב שרוף נדבק אליו מכל עבר. למרבה המזל, הוא נשאר דבוק ולא היינו צריכים לאכול אותו עם פירות הים. העניין הוא… 180 גרם לסועד זה לא שלושה שרימפים ושש טבעות קלמרי (לשנינו ביחד, כלומר) כשהכרוב הלבן שחתוך לרצועות נראה אולי קצת כמו קלמרי לעין בלתי-מזוינת. המנה הייתה פצפונת ממש, וכששאלתי את המלצרית היא אמרה שאמורים להיות בה 120 גרם לסועד. גם בזה אני מפקפקת. למרבה הצער, הקופונים לא היו אצלי ולא יכולתי לבדוק את ההבטחה. המנה הייתה מאכזבת עד מאוד. העניין המוזר הוא שיכולתי לראות את חריצי החיתוך הזהירים והמדויקים על הקלמארי, שמראים שהם כן משקיעים במנה – אבל שוב, מחפפים בפנלים.

ייאמר להגנת המסעדה שמשם והלאה המצב השתפר יחסית: נגלת בשר ראשונה של חזה אווז פרוס דק ורצועות שורט-ריב מגולגלות על גבעולי בצל ירוק הייתה מוצלחת מאוד. צלינו אותו בעצמנו על היקיניקו (אפשר גם לבקש שיגיע מוכן על פלטה לוהטת). הברווז מגיע מתובל, ואחרי צלייה על הגריל הוא שמנוני-מלוח-בשרי באורח מענג. את ה"נגי קלבי", שורט ריב עם בצל ירוק, צלינו רק עד מדיום-רייר וטבלנו, בהמלצת המלצרית, ברוטב מיץ לימון. טעים מאוד. העניין הוא ששמונה פרוסות בעובי נייר של חזה אווז וארבע גלילות בגודל זרת של אישה קומפקטית הם לא 150 גרם בשר לסועד, אפילו אם קוראים לבצל הירוק "בשר". אני לא בטוחה שהם אפילו 100. המנה שהגיעה אחר כך הייתה קצת גדולה יותר, אבל אין סיכוי שמדובר ב-300 גרם של בשר לסועד.

נגלת הבשר השנייה הורכבה מפילה (שמונה פרוסות שמנמנות בגודל של מחק), פרוסות דקות של שורט-ריב (שש מהן) ושמונה "ניירות" בשר לבן. הבשרים היו טעימים מאוד, כשהפילה רך מאוד והבשר הלבן משויש יפה אבל לא שומני. אפילו היינו די מלאים, כיוון שהקצב האיטי של הארוחה מפצה על העובדה ש, ובכן, נדיבות היא לא הצד החזק שלהם. הבשרים מוגשים עם רוטב "הבית" חמצמץ לטבילה ומלח גס.

אחרי מנוחה קלה נדרשנו לבחור בין סופלה שוקולד ל"מאקי", גליל קרפ שוקולד ממולא בקרם מסקרפונה. בחרנו בשני. בקשה לתוספת כדור גלידת תה ירוק נענתה ב"אנחנו יכולים לתת רק שלושה כדורי גלידה ב-45 שקלים", כיוון שכביכול מנת הגלידה שלהם מורכבת משלושה כדורים במקור (סאקה-לימון, שומשום ותה ירוק) ועל אף הנכונות להתגמש בטעם הגלידה, אי אפשר להוסיף כדור גלידה לקינוח. את גלידת התה הירוק שלי אכלתי בוניליה יומיים אחר כך ושני כדורים של גלידה סופר-איכותית עלו 15 שקלים. אני רק אומרת.

הקינוח היה טעים, יפה ולשם שינוי, נדיב. שמונה "סושי" עבים עם קרם לא מתוק מדי ורוטב שוקולד לטבילה. הדבר היחיד שהעיב על השמחה הוא שהם לא מוציאים את הקינוח מהפריזר מוקדם יותר והוא עדיין קצת "קרחי". כמו כן, תה ירוק חם היה מתאים להשלמת החוויה אבל פחדנו לשאול כמה עולה קנקן, עם המחירים הנוכחיים.

השירות היה נחמד, מתחשב וענייני, אבל הפגין חוסר תשומת לב מסויימת במקרים מסוימים, כמו פינוי הכוסות כשאנחנו עוד שותים, אי-אספקת מפיות או ניגוב של השולחן בין מנות.

אז בתחתית של השורה? היה לי כיף, אבל לא אחזור לשם. כיף כי זו חוויה מיוחדת לאכול בחדר פרטי, האוכל בסופו של דבר די טעים, אפילו אם הוא לא מושלם, ומדובר בארוחת טעימות איטית של ממש. כזו שנמשכת כמה שעות ובין המנות אפשר לשבת, לדבר ולנשנש. לא אחזור, כי המחיר יקר מאוד והתמורה לא מצדיקה אותו. אפילו אם יש רק 12 שולחנות בערב, מן הראוי שהמחיר יהיה שווה את התמורה. הפרסום שלהם שקרי, וחוסר תשומת הלב לפרטים הקטנים מאכזב. אם כבר לשלם הרבה כסף על ארוחה יפנית, כנראה שיש מקומות טובים מזה בארץ. אם אתם מעוניינים בחוויה אקזוטית-משהו והתמזל מזלכם להיתקל בקופון, אפשר לנסות. לא הייתי ממליצה לשלם מחיר מלא על ארוחה כזו.