ארוחות לא שמחות וקוראים לא שמחים

הרשומה הינה תרגום למאמר שכתבתי במסגרת הקורס האקדמי Writers' Writing Workshop שעשיתי בשנה א' באוניברסיטה. זוהי תגובה למאמר המפורסם Unhappy meals של מייקל פולן, שבו הוא גורס שאנחנו צריכים לאכול את מה שהסבתות שלנו אכלו, כי המזון המתועש שאנחנו צורכים היום אינו בריא לנו ולסביבה. מן הסתם, מומלץ לקרוא את המאמר שלו קודם – גם כי זה מאמר מפורסם ו"מכונן" בתעשיית האוכל וגם כדי שתבינו על מה לעזאזל אני מדברת. בתרגום הסרתי את ההפניות לציטוטים שהופיעו בגרסה האנגלית, כדי שיהיה קל יותר לקרוא. אם תרצו, אשלח לכם את המאמר המקורי. למרבה הצער, לא הצלחתי למצוא גרסה מתורגמת של המאמר של פולן.

המאמר "ארוחות לא שמחות" של מייקל פולן מנסה להזהיר את קוראיו מהסכנות האורבות בהעדפת מזון מתועש, המועשר בתוספים כביכול-בריאים, על פני ה"אוכל האמיתי" הישן והטוב. פולן טוען העדפה זו אינה בריאה כיוון שאוכל הוא "יותר, או פשוט שונה, מסך חלקיו". הוא מסביר כי צרכנית של נוטריאנטים (רכיבי תזונה, דברים כמו פחמימות, ויטמינים או חלבונים) – שהם לא בהכרח אוכל – לעולם לא תקבל מאוכל מועשר את כל שהיא צריכה, ובנוסף גם תחזיק בדעה ה'שקרית' ש"כל המטרה באכילה היא לקיים ולקדם בריאות גופנית". פולן מתנגד לנוטריאנטים, ולכן הוא מבקר שני מוסדות המעודדים את צריכתם. מוסד אחד הוא תעשיית המזון, המעוניינת למכור מזון זול וקל לייצור ולכן מפרסמת אותו כבריא. המוסד השני הוא תזונאים והגישה המדעית שלהם, כיוון שלטענת פולן הם עובדים תחת פרדיגמה שלא ניתנת ליישום על אוכל. עיקר המאמר מוקדש להצעה כי עלינו, הכבשים התועות שבולסות עשב אולטרה-מהונדס, להתעלם מכל מה ששני השדים הללו אומרים על מנת להיות בריאים יותר ומאושרים יותר. למרות שאני אכן מיישמת את הצעתו של פולן, להימנע ממזון מתועש ולקנות מחוות קטנות ורצוי אף אורגניות, המאמר של פולן הוא לא מה ששיכנע אותי לעשות זאת. קורא ביקורתי יכול לראות כי הטיעונים של פולן הם "קבוצה של הנחות רווחוֹת אך לא בדוקות", בדיוק כמו אלו של יריביו. אם תזונאים יטרחו לפרסם כמה טיעוני נגד מתנשאים ומעוררי-אשמה, פולן עשוי להיאלץ לאכול את כובעו המעובד-אך-עשיר-בנוטריאנטים. אני מסכימה עם פולן על כך שעלינו "לאכול אוכל", אבל טיעוניו אינם מבוססים היטב ועל כן, לא משכנעים.

הטיעון הבסיסי ביותר של פולן בעד הדיאטה המסורתית, הטענה כי אוכל מסורתי טוב מאוכל תעשייתי כי הוא שמר עלינו בחיים במשך מאות שנים, הוא גם הטיעון הכי בעייתי אצלו. פולן טוען כי אורחות-תזונה מסורתיים "לא היו שורדים אם לא היו שומרים את המקפידים עליהם חיים ומאושרים" במשך ההיסטוריה. המשמעות המעשית של הישרדות זו היא שצרכני הדיאטה העבירו את תרבות האוכל שלהם לצאצאיהם. בטיעון זה, פולן עושה בדיוק את אותה טעות שהוא מייחס לחוקרי הדיאטה הים-תיכונית: הוא מתעלם מהעובדה שאורח החיים שלנו שונה משמעותית מזה של הרב-סבתות שלנו. באין זיהום אוויר, סיגריות לכל דורש ותאונות דרכים רבות, אנשים חיו את חייהם בשלווה יחסית, מלבד מגיפה או שתיים. היו להם את כל הזמן והסיבות לשמר את תרבות האוכל המקומית שלהם, כיוון שאחרת הפטרייה החדשה והמעניינת שהם מצאו ביער הייתה הורגת אותם. גם לא היו להם את החשמל, המנועים והחומרים המשמרים המאפשרים לנו לייצר שניצל למיקרו שמחזיק מעמד חודשים במקפיא. בקיצור, האנשים האלו שמרו על הדיאטה המסורתית פשוט כי לא היו להם ברירות אחרות. אותם אנשים, בעבר, גם ילדו תריסרי ילדים שבתורם שמרו על אותה תרבות אוכל, ומתו בגיל ארבעים מפגישה מצערת עם דוב. איש לא ידע לחפש גידולים סרטניים (שלא לדבר על לטפל בהם), כאלו שאולי נגרמו על ידי אותו אוכל מסורתי וייתכן כי הרגו אנשים בסתר, כבר אז. בנוסף, לאנשים לא הייתה את השהות לפתח סוכרת של הגיל המבוגר כיוון שרבים מהם מתו בגיל צעיר יחסית, עקב תאונות, מלחמות ומגפות. אז הרושם החיובי שמותיר האוכל המסורתי הוא מלאכותי ברובו, ונוצר רק עקב הנסיבות. פולן מצביע בדיוק על בעיה זו בבואו לבקר חוקרי תזונה, אבל מתעלם ממנה בנוחות כשזה נוגע לטיעון שלו.

אני מסכימה עם המסקנה הסופית של פולן: בהחלט עדיף לנעוץ שיניים באוכל מסורתי. מדוע? כי אוכל מסורתי לא שרד רק בגלל שהוא שמר על אנשים בחיים (וכפי שראינו, הם לא היו ממש מאושרים מלכתחילה), האוכל המסורתי שרד כיוון שהוא היה טעים. בעבר, אנשים היו חייבים לדבוק בסוגים מסויימים של דגים או ירקות כדי לא לחטוף הרעלה, אבל אף אחד לא קבע שהם חייבים למלא איתם כופתאות או לטגן אותם בחמאה. לאיש לא היו האמצעים לראות אם זה הופך את האוכל לבריא יותר, כיוון שכפי שפולן אומר: חקר התזונה הוא תופעה חדשה. האוכל המסורתי שרד, אם כן, כיוון שהוא היה טעים מספיק בכדי שאנשים ירצו להכין אותו שוב ושוב, למרות המאמץ שהכנה כזו דרשה לפני המצאת הגאדג'טים למטבח. הדיאטה המערבית רווחת כעת כי היא עושה לנו חיים קלים יותר: היא מורכבת מאוכל שניתן לחמם ולאכול בקלות ובמהירות. האוכל המסורתי עדיין בסביבה כי הוא ממש טעים. אם אדרש לבחור בין משהו שהוא ללא ספק טעים, וכעת, הודות לטכנולוגיה גם קל יחסית להכנה, לבין האוכל המתועש והמלוח-מדי שגם בדרך כלל מכיל רכיבים עם שמות שאני לא יכולה לבטא, אני אבחר באוכל המסורתי בכל פעם. אם גם נאמין לטענות של פולן בנוגע ליתרונות הבריאותיים המובטחים שלו לצרכן ולסביבה, האוכל המסורתי מנצח בנוק-אאוט.

המתח בין הטיעונים השונים של פולן גובל בסתירה-עצמית, כפי שראינו, אבל זו לא הבעיה היחידה במאמר. בעיה נוספת היא שפולן לא מציע אפשרות אלטרנטיבית לסיווג תזונה בריאה. למרות שהוא אכן מציין כי עלינו "לאכול כמו אומניבור (אוכל-כל) … כדי לכסות את כל הצרכים התזונתיים", העצות שלו מבלבלות בדיוק כמו "הרוחות הסוערות של מדעי התזונה" אותן הוא מבקר. פולן מעודד את קוראיו ליצור איזון תזונתי, אך המאמר שלו מטה את המאזן בכיוון מסוים. בעוד הוא ממליץ לאכול פחות בשר, מוצרי חלב ודגנים משאנו אוכלים עכשיו, אך לא להימנע מהם לחלוטין, הדוגמאות בהן הוא מדגים את הסכנות שבצריכת יתר הן כל כך מפחידות עד כי עשויים להרגיש שעדיף לדבוק ב'צמחים' בלבד. באימוץ החלטה שכזו, עשוי הקורא לעבור מדיאטה בלתי-מאוזנת אחת לשנייה. כשפולן מציין כי "קצת בשר לא יהרוג [אותנו]" או מזכיר כי "כשצריכת הבשר ומוצרי החלב הייתה מוקצבת בחומרה, שיעורי מחלות הלב צללו" בלי לדבר על היתרונות הבריאותיים של השניים, הוא עשוי ליצור רושם שגוי אצל קוראיו. פולן דוחק ב"אנשים המודאגים לגבי בריאותם …. לצרוך יותר צמחים ופחות בשר" אפילו לפני שמדענים יצליחו לקבוע מה בדיוק יש במוצרים מן החי שהופך את אוכליהם, כביכול, לחולים יותר. פולן לא מזכיר כי הפחתה פתאומית במוצרי חלב ובשר עלולה ליצור חוסר בסידן או אנמיה. אפילו נדבוק במתודולוגיה של פולן ונתבונן בתזונה כחלק מאורח חיים שלם, העובדה היא שטבעונים (ולפעמים גם צמחונים) סובלים פעמים רבות מאנמיה. כדי להישאר בריאים במסגרת הדיאטה שלהם, הם צריכים לדאוג שהדיאטה שלהם תכלול יותר צמחים העשירים ב'נוטריאנטים' שניתן להשיג מבשר וחלב, ולעיתים אף לקחת תוספי תזונה.

פולן לא מאמין בהסרת הנוטריאנטים "מהקונטקסט של המאכל השלם בו הם נמצאים", ולכן למעשה הוא לא יכול להמליץ שאדם האוכל פחות בשר ומוצרי חלב יסגל את תזונתו כך שתכיל את אותה כמות של רכיבים מועילים שהיו בה קודם. זו תהיה סתירה פנימית. מה שהוא יכול היה לעשות הוא לעודד את קוראיו לדעת מה בדיוק יש במה שהם אוכלים. ייתכן כי עלינו "לאכול כמו אוכלי-כל" או אפילו "בעיקר צמחים", אבל רצוי שגם נדע שלא כל העלים הירוקים הם אותו הדבר. מומלץ לאנשים הנמנעים מחלב, לדוגמה, לאכול יותר ברוקולי. אולי אנחנו לא יודעים מה הופך את היתרונות של צריכתו דומים לאלו של חלב, אבל העובדה היא שזה עובד. לאנשים הסובלים מבעיות עיכול כדאי להימנע מירקות מסוימים שעלולים להחמיר אותן. ספורטאים צריכים לאכול יותר חלבונים מאנשים פחות פעילים. אנשים צריכים לדעת את יתרונות 'האוכל האמיתי' על פני התזונאיזם (המונח שפולן המציא לסיווג מזון על פי הנוטריאנטים שבו), אבל הם גם צריכים לדעת איזה 'אוכל אמיתי' יתאים להם ביותר, בהתחשב באורח חייהם.

הבלבול לגבי דו הפרצופיות של פולן עלול לצוץ בליבו של הקורא הנאיבי, זה שהאמין עד כה ליצרני המזון, רק לקראת סוף המאמר, ברגע בו מוצגים להם רק קווים מנחים כלליים ביותר. הקורא שהתעסק יותר באוכל בעברו כנראה נתקל בספקות לגבי פולן כבר בתחילת המאמר. תזונאים מסתמכים על תוצאות של מחקר מדעי על מנת לקבוע מה עשוי להועיל לנו. פולן, לעומת זאת, לא חושף את מקורות המידע שלו כלל (אלא אם אנחנו מחשיבים את ההיסטוריה שהיא, למרבה הצער, חסרת קבוצת בקרה). פולאן משתמש באזהרות של ה'תזונאית הבוגדת', מאריון נסל, כדי לזהות את הבעיות של התזונאיזם, אך הוא לא מזכיר כי אותם חוקרים בעייתיים הם אלו שהסיקו כי אכילת אורז לא מלוטש היא שמונעת את מחלת הבריברי, והם אלו שכעת מאפשרים לפולן לשבח את היתרונות שבצמחים בהשוואה למאכלים אחרים. אפילו אם הבעיות שפולן מייחס לפרדיגמת המחקר של התזונאים הן עד כדי כך בעייתיות. אפילו אם לא ניתן לפרק אוכל לסך הנוטריאנטים שבו, ולחקור כל אחד מהם אינדיווידואלית, ולהציג תוצאות מחקר סותרות, לתזונאים עדיין יש יתרון אחד על פולן: טבלאות. תזונאים מפרסמים את התוצאות של המחקרים שלהם, שמראים באופן חד-משמעי כי, לדוגמה, לחץ הדם של ארבעים עקרות בית אמריקאיות ירד כשהן אכלו יותר דגים. ייתכן כי התוצאות הושפעו מגורם אחר, כפי שפולן מציע כהסבר לכשלונות היוזמה לבריאות האישה, אבל הטבלאות עדיין קיימות. לפולן אין שום תוצאות להציג. הוא לעיתים שואל מ"אוצר המילים הרדוקציוניסטי של התזונאים" בכדי להסביר כיצד הם טועים, אבל אין לו שיטה אלטרנטיבית להוכיח כי הוא צודק. הוא לא נוקט אמצעים כדי להוכיח כי בריאותם של האנשים שהקשיבו לו אכן השתפרה (בין אם ישירות מהתזונה שלהם או בעקיפין, בגלל שינויים סביבתיים). גם אם הוא יכול היה לחקור שינויים אלו, הוא בוחר לא לעשות זאת. כשמשווים בין תזונאיזם לפולן-יזם, לתזונאים לפחות יש ראיות קונקרטיות התומכות בשיטה שלהם, בעוד כל מה שיש לפולן הוא המאמרים שלו-עצמו והמחקרים שפרסמו יריביו. לאורך כל המאמר, פולן מזהיר כי השיטה המדעית אינה מתאימה לחקר התזונה, אך הוא מצפה שנבטח בשיטה זו כשהיא תומכת בעמדות שלו. אם נתעלם מהמחקרים המדעיים שקבעו כי דגנים מולבנים מזינים פחות מדגנים מלאים, כפי שהוכיח מקרה הבוחן, לדוגמה, אז אין לנו שום סיבה להפחית צריכת דגנים מולבנים מלבד מה שפולן אומר. הנזק הסביבתי הקונקרטי של התיעוש אותו פולן מזכיר הוא אולי משכנע, אבל פולן משתמש ברעיונות של תזונאיזם כדי לתמוך בנקודות שלו, מה שמחליט את טיעוניו כיוון שהוא מדגיש כי אל לנו להשתמש בהם כשאנו מדברים על אוכל.

לסיכום, מאמרו של פולן מעלה נקודה טובה על ידי שימוש בטיעונים לא מוצלחים. נראה שאכן כדאי להימנע מאוכל תעשייתי: הייצור שלו גוזל פרנסה מחקלאים קטנים ומזהם את הסביבה, והטעם שלו משעמם עד מאוד. אי אפשר להשוות בין קערה של מרק בצל צרפתי אמיתי לבין אבקת הרק-להוסיף-מים המתועשת והמלוחה מדי. אוכל אמיתי, כפי שפולן קורא לו, הוא חוויה שונה לגמרי. לא ממש משנה אם יש בו אומגה שלוש או רק קצת טוּב חמאתי (ובלתי מעובד). אוכל, כמו חברים או תחביבים, מזין אותנו ביותר מצורה אחת. ייתכן כי אנו מקבלים מהאוכל מספר נוטריאנטים ששומרים על בריאות גופנו, כפי שייתכן כי אנו רוכשים יכולת שימושית באימוני ריצה, אבל הערך האמיתי של אוכל הוא האושר שהוא מסב לנו. אי אפשר להשוות בין אוכל אמיתי לאוכל מתועש, כפי שאי אפשר להשוות בין פורום באינטרנט לבין ערב בילוי עם חבר. אוכל משמח אותנו, ושמחה היא הנוטריאנט הטוב מכולם.

מודעות פרסומת

ס'מורס לעצלנים, ס'מורס לחרוצות

מה לעזאזל מכינים כקינוח לארוחה "על האש"? כלומר, ברור שאחריה לאף אחד לא יהיה מקום לדחוף אפילו גרגר תירס לפה, ובכל זאת אנחנו חשים בדחף הפולני-משהו להכין גם קינוח. אז איך מכינים קינוח שבכל זאת יהפוך את יקירי נפשנו לצפלינים ממולאים היטב? ובכן, רצוי שהקינוח יערב שוקולד. בדומה לרוב תוכניות הטלוויזיה, פנייה למכנה המשותף הנמוך ביותר קונה את הקהל. רצוי גם שהוא יהיה קר ומשיב נפש, כי עשרות השיפודים (שיפודי ירקות, כמובן, ברור) שלקוחותינו הערו לקרבם כנראה כבר חיממו אותם מספיק. אם יש לו קשר כלשהו למדורות ואש, זה גם מוסיף מבחינת תמטית. בקיצור, רצוי לתת להם ס'מורס.

ס'מורס (ולא סמור'ס, שימו לב. ההרגל של לשים אפוסטרוף במקום הלא-נכון הוא הרגל עבריש ידוע. ע"ע "הום פריי'ס") הוא כינוי לאחד ממזונות המדורה האולטימטיביים. ההכנה המסובכת ורבת השלבים מערבת צליית מרשמלו על מדורה, ואז הסרתו מהשיפוד באמצעות סינדווצ'ו בין שתי עוגיות "גרהם קרקר", יחד עם קוביית שוקולד או שתיים. קצת כמו הגרסה הדביקה לשיפוד עם לאפה. השם הוא, כמובן, קיצור של some more, שזה בדיוק מה שכולכם תגידו אחרי שתטעמו את זה בפעם הראשונה. השם גם נעשה שם כולל למאכלים בטעם מרשמלו ושוקולד, כמו למשל הפופ טארט הנפלא בעולם.

לכן בחרתי להציג שתי שיטות לצריכת ס'מורס. הראשונה היא המסורתית: שתי עוגיות, קוביות שוקולד, מרשמלו. יאמר להגנתי שהשיטה שלי הרבה פחות מלכלכת מהמקורית, ושאפילו לא צריך בשבילה מדורה. אפשר בכיף להכין את הס'מורס על הכיריים, בדקת עבודה ושש דקות המתנה. אפשר, כמובן, גם להכין אותם על הגריל – שזו השיטה שאני מניחה שרובכם תנקטו, היה ותבחרו לפטם את מכריכם בס'מורס ביום העצמאות.

השיטה השנייה (טוב, לא שיטה, וריאציה) היא בדמות פאי ס'מורס-י עשיר ואלגנטי. מכינים אותו בתנור, לא על האש, אבל הוא מספק עד מאוד וגם נראה יפה. המתכון כולל קלתית ביסקוויטים הממולאת בפודינג שוקולד קרמי ומעליה ענן מרשמלו מומס. הוא מבוסס (עם וריאציות קלות) על מתכון פאי פודינג שוקולד של איילת הירשמן המוכשרת, והוא לוקח בערך שעתיים להכנה, כולל זמן אפייה והמתנה לצינון. המתכון לפאי הוא עבור תבנית בקוטר 26 ס"מ (אפשר גם חד פעמית), ואילו המתכון לס'מורס המסורתיים הוא עבור יחידה אחת.

???????????????????????????????

ס'מורס מסורתיים, הגרסה הנקייה

החומרים:

2 ביסקוויטים מסוג "פתי בר" או כל ביסקוויט דק בגודל דומה (אפשר בטעם שוקולד)

4 קוביות שוקולד מריר

2 יחידות מרשמלו (לא בטעמים משונים) או 6 יחידות מיני-מרשמלו

ההכנה:

גוזרים ריבוע בגודל 15×15 ס"מ בערך מנייר אלומיניום המתאים לאפייה. מניחים במרכזו ביסקוויט אחד, רצוי עם הצד ה"חלק" כלפי מעלה. מניחים על הביסקוויט את ארבע קוביות השוקולד כך שהן מכסות את רובו. גוזרים כל מרשמלו לשניים לרוחב ושמים את ארבע החתיכות על השוקולד. אם משתמשים במיני מרשמלו, פשוט מסדרים אותם מעל השוקולד. שמים את הביסקוויט השני על כל הקונסטרוקציה (הפעם הצד החלק כלפי מטה).

בעודכם מחזיקים את הביסקוויט העליון, מרימים צד אחד של נייר הכסף למרכז החבילה, ואז את הצד השני. נוצר לכם נקניק נייר כסף שהביסקוויטים הממולאים יושבים במרכזו. סוגרים את השוליים שנותרו פתוחים מעל מרכז ה"חבילה". זהו. הס'מור שלכם מוכן לצלייה.

לחצו על התמונה להדגמת עטיפת הס'מור

אם מכינים על המנגל, פשוט שמים את החבילה על האש לשתי דקות מכל צד. אפשר לבדוק מוכנות על ידי לחיצה עדינה על מרכז הס'מור. אם זה נמעך – זה מוכן. השוקולד והמרשמלו נמסו כיאות, וכו'.

אם מכינים בבית על מחבת, תצטרכו לצלות שלוש-ארבע דקות מכל צד, פשוט כי המחבת חם פחות מהמנגל.

פותחים את החבילה הנמסה והמושלמת, ומשתדלים לא להתלכלך. ראו הוזהרתם, אם משאירים את זה יותר מדקות ספורות על האש, הביסקוויט עלול להישרף.

~*~

פאי ס'מורס לפחות עצלנים

החומרים:

לקלתית:

250 גרם עוגיות לוטוס (מומלץ) או פתי בר (יש עוגיות לוטוס "לאפייה" שאפילו לא ארוזות אחת-אחת, כך שנחסכת הרבה פתיחת ניילונים קטנטנים מעצבנת)

100 גרם חמאה קרה, חתוכה לקוביות

לקרם שוקולד:

200 גרם שוקולד מריר, רצוי פחות מ-60% מוצקי קקאו כי הפודינג גם ככה שוקולדי מאוד (2 חבילות)

100 גרם שוקולד חלב (חבילה אחת)

250 מ"ל שמנת מתוקה, עם 32% או 38% שומן (חבילה אחת)

אופציה: רבע כפית מלח

2 חלמונים מביצים בינוניות

לציפוי:

20-24 סוכריות מרשמלו רגילות (לא בטעמים או משהו כזה. זה בערך חבילה אחת גדולה)

ההכנה:

מחממים תנור ל-180 מעלות.

להכנת הקלתית:

האופציה העדיפה: טוחנים במעבד מזון את הביסקוויטים עד שהם הופכים לפירורים דקים. מוסיפים את קוביות החמאה ומעבדים בערך שתי דקות, עד שהפירורים הפכו ל"בצקיים" ויציבים מאוד. אם תנסו להפוך גוש בצק לכדור, הוא ישתף איתכם פעולה ואף יישאר כדור.

האופציה הפחות טובה: שמים את העוגיות בשקית ודופקים עליה באמצעות פטיש שניצלים (או תחתית של ספל, או הבן של השכנה, או כל דבר כבד בקרבתכם) עד שהעוגיות מפוררות לגמרי לפירורים הכי קטנים שהצלחתם להפיק. מעבירים לקערה. ממיסים את החמאה, במיקרוגל או על מחבת (אם במיקרוגל, אז עדיף בפולסים של עשר שניות, שלא תתפוצץ על כל המיקרו). שופכים את החמאה המומסת על  פירורי הביסקוויטים ומתחילים ללוש אותם. לשים עד שכל הפירורים לחים, וה"בצק" פחות או יותר אחיד. אני מזהירה ששיטה זו תניב קלתית די מתפוררת, אבל עדיין טעימה.

משטחים את ה"בצק" בתבנית טארט בקוטר 26 ס"מ (אפשר גם חד פעמית, כפי שתראו בתמונות) ומצמידים לתחתית ולדפנות. משתדלים שהשוליים יהיו גבוהים ככל האפשר במסגרת מגבלות התבנית, ואם אפשר אז גם ישרים. זכרו שהמילוי יהיה יחסית נוזלי כשנכניס אותו לתבנית, אז השוליים דרושים כדי שהוא לא ידלוף.

???????????????????????????????

כשהקלתית מדוגמת, מכניסים לתנור ל-10 דקות – רבע שעה, עד שהקלתית משחימה מעט ונראית אחידה. הרציונל לאפייה הוא כדי שהחמאה ממש תימס לתוך פירורי הביסקוויטים ותאחד אותם לגוש קלתיתי יציב.

מוציאים את הקלתית מהתנור ומצננים אותה. שימו לב שאחרי האפייה יכול להיות שמרכז הקלתית יתפח והשוליים כמעט ייעלמו. אם זה מטריד אתכם (רצוי שכן יישארו קצת שוליים), אפשר לעבור על היקף תחתית הפאי עם כף, בצמוד לשוליים, ולדחוף אותה כלפי מטה, כך שהם יהיו מוגבהים, בדומה להסבר על פאי החלב והעוגיות. בזמן שמחכים שהקלתית תתקרר, מכינים את המילוי:

שוברים את כל שלוש חפיסות השוקולד לקערה. בקערה נוספת, קטנה, שמים את שני החלמונים. אנחנו נוסיף להם קצת שמנת בהמשך, אז וודאו שיהיה לכם מקום לערבב.

שמים בסיר את השמנת המתוקה (ואפשר להוסיף לה רבע כפית מלח, לשבירת השוקולדיות האינטנסיבית) ומביאים אותה לרתיחה. כשהשמנת רותחת, מוזגים בערך רבע כוס שמנת על החלמונים וטורפים אותם מהר לתערובת צהבהבה, דלילה וחלקה. מחזירים את תערובת החלמונים לסיר השמנת וממשיכים לערבב עד שהתערובת מסמיכה מעט. ועוברת את "מבחן הכף": העבירו אצבע על האזור המכוסה-בשמנת בכף שבה אתם מערבבים את תוכן הסיר. נשאר "שביל" ברור אחרי האצבע? התערובת סמיכה מספיק. ברכותיי, למדתם להכין קרם אנגלז (רק להוסיף סוכר לחלב, וגרגרי וניל לחלמונים).

אגב, הרעיון בתהליך המשונה של העברת השמנת לחלמונים ואז החזרת כל העסק לסיר נקרא "השוואת טמפרטורות". הרציונל: החלמונים קרים או בטמפרטורת החדר, השמנת רותחת. אנחנו מחממים בעדינות את החלמונים על ידי יציקה של מעט מהשמנת לחלמונים וערבוב מהיר, כדי שהחלמון לא יהפוך לחביתה. אחרי הערבוב, החלמון "נמהל" בשמנת ומתחמם קצת, ולא יהפוך לחביתה כשנכניס אותו לשמנת הממש-חמה שבסיר. אז אל תתעצלו, השוו טמפרטורות!

יוצקים את קרם השוקולד החם לקלתית ומסדרים אותו חלק-חלק ויפה-יפה. אל תרגישו רע אם לא יוצא לכם משטח החלקרח, ממילא הכל עומד להתכסות במרשמלו.

מצננים את הטראט (פאי?) הממולא רבע שעה בטמפרטורת החדר ואז עוד רבע שעה בערך במקפיא, עד שהקרם יציב למגע ולא "מילקי"-אי אפילו קצת. ההמתנה בטמפרטורת החדר דרושה כדי לא לזעזע את המקפיא המסכן. כשאתם מכניסים את הפאי למקפיא, שימו את התנור על מצב גריל, על הטמפרטורה הכי חמה, ותנו לו להתחמם בזמן שהפאי מתקרר. חייבים לקרר את הפאי לפני ששמים עליו את השוקולד כי אחרת קרם השוקולד החם יתחיל להתבשל – או להישרף חלילה – בתנור, ואנחנו מנסים למנוע את זה.

מכינים "ציפוי" המרשמלו: גוזרים (כן כן, במספריים הכי נוח) כל מרשמלו לחצי, לרוחב. זה כי הם גבוהים ורחבים, ואם נשים אותם על הפאי as is הם פשוט לא ייראו יפה. כשהפאי יציב, מסדרים מעליו את המרשמלו במעגלים אומנותיים (או סתם זורקים אותם באוונגרדיות, אבל תשתדלו שהשכבה תהיה אחידה).

המרשמלו מסודרים? המילוי יציב ומאוזן כמו כירוג מוח? הגיע הזמן להשחים את המרשמלו. דוחפים את הפאי לתנור לדקה-שתיים. מומלץ להישאר בקרבת מקום ולפקח מדי עשר שניות בערך, כי מרשמלו נשרף מאוד מהר (אל תפחדו לפתוח את דלת התנור ולהציץ, מקסימום הטמפרטורה בפנים תרד קצת, וכרגע זה לא ממש משנה). המרשמלו מושחמים ומהממים? אפשר להוציא.

מקררים את הפאי במקרר בלי כיסוי לשעה בערך, כדי לייצב את המילוי בשנית. לא מכסים כי ייווצרו על הכיסוי אדים והם יטפטפו על הפאי, ירטיבו את המרשמלו ויהיה פיכסה. אחרי הקירור אפשר לאכול, לזרוק על אישי ציבור שעשו דברים שנויים במחלוקת, או לכסות ולשמור עד יומיים (אחרי זה קלתית הביסקוויטים עלולה להיעשות קווץ').

???????????????????????????????

בתאבון!

ועכשיו למשהו שונה לגמרי:

זהו הפוסט השלושים-ותשע בבלוג. כן, אני מודעת לזה שזה לא ממש הרבה. אני גם מודעת לעובדה שאין לי ממש זמן לפתח את כמות המתכונים הדרושה כדי לעדכן את הבלוג הזה בקצב משביע (רצון). זו לא הנקודה. הנקודה היא שלרגל הפוסט הארבעים, אני רוצה להכריז על תחרות המנה השמנמנה. איך משתתפים? בוחרים מנה מהבלוג (אפשר בעזרת הארכיון), מכינים אותה, מצלמים, ומעלים לדף הפייסבוק של הבלוג (נדמה לי שצריך לעשות לייק בשביל זה, אבל אני לא בטוחה). אני אבחר צילום אחד שיימצא חן בעיני במיוחד (וזכרו שימצא עוד יותר חן בעיני לקבל פידבק על המתכון. כן כן). המדיח החתיך ישמש כשופט נטול משוא-פנים (כלומר, הוא יראה את התמונות בלי לדעת מי בישל את המנה), ויחד נסכים על הזוכה. נא לכתוב איזו מנה מהבלוג בישלתם בהערות לתמונה.

הבשלן/ית המאושר/ת(?) תזכה בשלושה ספרי בישול (משומשים, אך במצב טוב מאוד) של חנוך פרבר, בקופסת עוגיות תוצרת בית מהספר Momofuku Milk Bar לבחירתם (אוכמניות בשמנת או שוקולד-שוקולד או קונפטי או קורנפלקס-שוקולד-צ'יפס-מרשמלו או חמאת בוטנים או, אם תרצו, טבעוניות או נטולות גלוטן וכו' – אבל הן לא יהיו של המילק באר) וכן באחת מהשרשראות הללו בצבעים לפי בחירתם. השרשראות הן יחידות במינן, ועשויות לפי הזמנה (ולכן האספקה תיקח קצת זמן).

כמו כן, יש לי פרס נוסף והוא מיועד לאדם שהכי הרבה אנשים אחרים חשבו שמגיע לו לזכות. תמונת המנה שתזכה בהכי הרבה לייקים (כן כן) תזכה את המכין בספר "חגים" מהוצאת "על השולחן" (יד שנייה כחדש), בקופסת עוגיות כנ"ל ובשרשרת כנ"ל. התחרות מתחילה היום ותיסגר בדיוק עוד חודש, בערב שבועות (ה-14 במאי), בשתיים עשרה בלילה. הזוכים יוכרזו כשנחליט על התמונה הזוכה, בתקווה שביום למחרת הסגירה.

הערות וכו': התחרות מיועדת רק למשתתפים בארץ, מהסיבה הפשוטה שאני לא מעוניינת לשלוח חבילה כבדה לחו"ל. העוגיות ביתיות, והמטבח שלי אינו כשר (כלומר, המיקסר אינו חלבי בהכרח. העוגיות כן יהיו חלביות, though, ובלי בייקון אלא אם תבקשו במיוחד), ואינו חף מאלרגנים. האכילה על אחריותכם בלבד. אם אתם גרים במרכז או בבאר שבע, ייתכן ואביא את החבילה אליכם באספקה אישית (ואז אתם יכולים להחליט שבא לכם דווקא מקרונים). אם לא, אשלח בדואר. ההשתתפות אסורה על המדיח החתיך ובני משפחתו.

מפריזים (וגם מלנדנים) – חלק ראשון

פינת הפילוסופיה: פרדוקס אכילס והצב של זנון: אכילס רץ במהירות גדולה פי עשר מזו של הצב. כדי להיות הוגן, אכילס נותן לצב יתרון של מאה מטר לפני שאכילס יתחיל לרוץ. לפי זנון, אכילס לעולם לא ישיג את הצב כי כאשר אכילס ירוץ ויעבור את מאת המטרים בינו לבין הצב, הצב כבר יתקדם עוד עשרה מטרים מעבר למאת המטרים הראשוניים. כאשר אכילס יעבור את עשרת המטרים, הצב יתקדם עוד מטר וכך אכילס ימשיך להתקרב לצב אבל לעולם לא יעקוף אותו. זאת בניגוד להגיון הבריא, שאומר שאכילס יעקוף את הצב ממש ממש מהר…

פרדוקס אור והמקרונים של זאפטיג: אור מנסה לאכול את משקלה במקרונים. כמובן שהיא לא שוקלת כמו מקרון אלא (קצת) יותר, ולכן יש לה פער מסוים על עצמה. אם אור אוכלת מקרון, הרי שמשקלה יגדל במשקלו של מקרון ולכן בעצם אור תמשיך לשאוף לאכול את משקלה במקרונים, אבל לעולם לא תצליח. זאת בניגוד לעובדה שאור אכלה את משקלה במקרונים, כי ככה המשקל הדיגיטלי אומר לה.

~*~

את הטיול של המדיח החתיך ושלי לפריז וללונדון ניתן לחלק לשני חלקים: דברים שקשורים לאוכל ודברים שאינם קשורים לאוכל. זוהי דיכוטומיה משמעותית המאפשרת לנו להפריד את העיקר מהתפל (וכן את המקומות שהמדיח החתיך בחר ללכת אליהם מאלו שאני בחרתי ללכת אליהם). ליידיז פירסט, אז נתחיל מהאוכל (כלומר, מהקונדיטוריות). הפוסט הבא יהיה על מסעדות בפריז ודברים בפריז ולונדון שאינם אוכל אבל עדיין, אני מקווה, מעניינים.

אוכל בלונדון

למרבה הצער לא היינו בהרבה מסעדות מעולות ממש בלונדון. במעולות בהן כן ביקרנו בקושי צילמתי, כי הן היו מאוד "שיקיות" ולא התחשק לי לחטוף עין עקומה מהמלצרים. כן, כן, אני בלוגרית רעה (עם מצלמה רעה, בכל מקרה). בפעם בה ישלמו לי לסקר איזו ארץ קולינרית כמו שעשו לדיוויד לייבוביץ' (אנשי ארגון יפני עלום, אני לגמרי משתעלת בכיוון שלכם), אני מבטיחה לצלם כל מקלון גזר שבא אל פי. לפיכך אני רוצה לדבר רק על שניים וחצי מקומות:

Wagamama: האימא הרוחנית של זוזוברה. מסעדה אסייאתית עם קערות גדולות של תבשילי נודלס או אורז. שירות מהיר, ישיבה אל שולחנות ארוכים ואקוסטיקה מפוקפקת במקרה הטוב. מדובר ברשת שיש לה המון סניפים בבריטניה (עשרים ושמונה מתוכם רק בלונדון) וגם כמה מחוץ, אז אם אתם סקרנים הייתי ממליצה לבדוק את האתר שלהם. בחלק מהסניפים יש גם סושי.

אנחנו היינו בסניף שבקניון ווסטפילד בשפרד'ס בוש. מדובר בקניון עצום עם מלאמלאמלא חנויות ומסעדות והוא מיקום אידיאלי לפתור את הצורך המיידי בשופינג בלי להתמודד עם הצפיפות המזעזעת של רחוב אוקספורד (אותה ראינו רק מהאוטובוס והזדעזענו). הזמנו מנה מעולה ממש של ספייריבס בגלייז שהם טוענים שהוא רוטב ברביקיו אבל היה למעשה מין תערובת תבלינים עם ריח מתקתק ונהדר. הסנפתי את האצבעות שלי עוד חצי שעה אחרי שסיימנו לאכול. בנוסף אכלנו ראמן צ'ילי בקר נחמד מאוד (שבאתר שלהם מסומן כ"סופר-ספייסי" ובפועל הוא פיקנטי קלות. בריטים עדיני נפש שכמותם) ועוד מנה שכנראה הייתה האמאי אודון אבל בפועל אני לא זוכרת, וזה אומר שהיא לא הייתה מטלטלת במיוחד.

לא מאוד יקר (יחסית ללונדון), יש תפריט מגוון והאוכל מגיע מהר. מומלץ לחובבי זוזוברה. למסעדה יש גם ספר בישול שלא קניתי כי לא היה בו את מתכון הספייריבס. אפשר לראות באתר המסעדה תמונות של כל המנות אם מתחשק לכם לעשות את עצמכם רעבים. היכנסו לאתר גם בשביל מיקומים, ימים ושעות כי יש הרבה כאלו.

Yauatcha: המסעדה היחידה בכל הטיול שהזמנו אליה מקום מראש (כן, כולל פריז). למה? כי נורא רציתי ללכת אליה (מסעדה שמוכתרת כ"אחת ממסעדות הדים סאם הטובות בעולם" ואני לא אוכל בה? נראה לכם?) וכי היא היחידה שאפשר להזמין בה מקום באינטרנט וכך לא לדבר עם אנשים מוזרים בטלפון. אני שונאת לדבר עם אנשים בטלפון. בכל מקרה, היה מעולה קשות, אבל לא צילמתי כלום.

בהמלצת עמית אהרנסון הזמנו את הcheung fun עם שרימפס וטופו. היה אכן מאוד טעים, אבל דווקא המנה הזו לא הפילה לי את החצאית. מה שכן הפיל אותה היה לחמניות החזיר בברביקיו (char sui bun) – שהיו מתקתקות ורכות מבחוץ ומתובלות היטב מבפנים. נהדר. זה אחד המאכלים האהובים עלי, שאותו אני לא מצליחה לשחזר בבית על אף עשרות נסיונות, והגרסה שלהם הייתה מצוינת. למי שכן התלהב מאוד מהצ'אונג פון: לכו למסעדת מינאטו בקיסריה או בהרצליה והזמינו את הרול שנקרא "מידורי". הטעמים והחומרים שונים, כמובן, אבל החוויה המרקמית דומה.

עוד אכלנו: רבע ברווז פריך וארומטי – ותרו על זה, זו גרסה ממש מעפנה לברווז פקין. הרגשתי כאילו הם לקחו ברווז צלוי סטנדטי ששכב להם במקרר וזרקו אותו לסיר טיגון עמוק כדי שיהיה פריך. הוא מגיע עם פנקייקים קטנים, מלפפון ובצל ירוק וקערה-בגודל-כפית של רוטב הויסין (ברור שביקשנו עוד, מה אנחנו, בעונש?). הזמנו גם פחזניות דביקות עם ירקות (Vegetable sticky puff) שלא היו מאוד דביקות אבל כן די טעימות.

בניגוד לעמית, אנחנו כן הזמנו קינוחים תחת התירוץ של "עניין מקצועי". בכניסה למסעדה יש ויטרינה ענקית בה מוצעים הקינוחים למכירה הביתה (טוב שאני לא גרה באזור). כל קינוח נראה כמו פסל סביבתי קטן בצבעי קרמל, שוקולד ופירות, והיה קשה מאוד לבחור. מכיוון שהקינוח היחיד בטעם תה ירוק (אהובי משכבר הימים) הכיל גם קונפיטורת לימון (שאני לא מתקרבת אליה), הזמנו קינוח שנקרא "שזיף צלוי" והיה למעשה מין כיפה בצבע מג'נטה (כתוצאה מג'לי שזיפים) שבתוכו היה קרם ונילי כשכל הכבודה נחה על מצע עוגיית שקדים ולצידה כדור גלידה ו… שזיפים צלויים. נומנומנומ ביותר, וזאת ממישהי שלא אוהבת קינוחי פירות. כל הקינוחים האחרים שראינו מסביבנו היו יפים ממש עד מדהימים קשות. ברובם למרבה צערי היה לימון או פירות יער, שאת שניהם אני לא אוהבת, אז אנא אכלו ודווחו לטובת הכלל וכו'.

שתינו מרטיני ליצ'י טעים (שמוגש עם ליצ'י על קיסם, במקום זית) וביטר נאמטסו מרטיני (עם רום, מיץ פומלות, חמוציות, אלדר ופטל) שלא היה מר במיוחד. שניהם היו טובים. בקיצור, מומלץ בחום לחובבי הדים סאם והאוכל האסייאתי, אבל ותרו על הברווז הפריך ובזבזו את הכסף והמקום בבטן על משהו קצת יותר מעניין. המסעדה לא זולה, אבל גם יחסית ללונדון לא יקרה במיוחד. בסביבות ה-400 שקל לזוג עם קוקטיילים, הרבההההה דים סאם וקינוחים (גם המדיח אכל קינוח, אבל שנינו לא מצליחים להיזכר מה הוא).

שעות: שני עד שבת: 12 בצהריים עד רבע לשתים עשרה בלילה. ראשון: שתים עשרה בצהריים עד עשר וחצי בערב.

כתובת: 15-17 Broadwick Street. Soho, London, W1F 0DL ראו הוזהרתם: די מעצבן להגיע לשם עם הטיוב (הרבה הליכה ברגל) אבל, נו, מונית זה יקר. גם אין תחנות אוטובוס באזור.

Hummingbird Bakery (נחשב חצי מסעדה, כי אפשר לאכול רק קינוחים): כפי שאולי ידוע לכם, אני מאוד מאוד אוהבת את ספרי הבישול של המאפייה הזו. יש לי את שניהם. הם מעולים ואכזבו אותי פעם אחת בלבד (וופי-פאי. איכס). העניין הוא שקניתי אותם אחרי נבירה באמאזון ולא, חלילה, אחרי ביקור במאפייה. כך יצא שהכנתי הרבה מהמתכונים שלהם בלי לטעום את המקור, ועל כך אני בושה ונכלמת קלות (אבל לא ממש מצטערת). אכלנו עוגת "קטיפה אדומה" (רד וולווט, נו, קטנוניים), שזו עוגה בטעם קקאו-וניל עדין עם קרם גבינת שמנת; קאפקייק בטעם פראפוצ'ינו (קפה קר, מסדרת טעמי הספיישל, רק עד השלושים בספטמבר. עכשיו יש סדרת קאפקייקס בטעם חטיפי שוקולד) וקאפקייק "בלק בוטום", שזו עוגת שוקולד שמעליה עוגת גבינה עם שוקולד צ'יפס. שלושתן היו מאוד נחמדות (הרד וולווט מומלצת במיוחד), אבל סבלו משתי בעיות בולטות:

1. הקאפקייקס נמצאות בויטרינת תצוגה באוויר הפתוח. כתוצאה מכך (וזו תופעת לוואי של הרבה קונדיטוריות שמוכרות קאפקייקס) נוצרת על הציפוי שכבה קשה של סוכר שיש לה תחושת קרום לא נעימה. בעוגה זה לא הורגש במיוחד, אבל בקאפקייקס זה בלט מאוד וגם נתן להן מראה לא כל כך אטרקטיבי.

2. מפלצת הספגטי המעופפת, כמה שזה מתוק. כשאני מכינה בבית אני יכולה לשלוט בכמות הסוכר ואז הציפוי יוצא הרבה יותר מוצלח. כאן לא יכולתי, וזה היה מאוד, מאוד מתוק. שם דווקא לא התפדחתי לצלם, אז הנה. בכיוון השעון מימין: רד וולווט, פראפוצ'ינו (הקש, הדבר הורוד הזה זה קש דרך אגב, היה מבצק סוכר) ובלאק בוטום.

שווה את הטרחה? רק אם אתם באזור של אחד הסניפים (יש חמישה). עדיף לקנות את ספר הבישול שלהם ולהכין בבית, כך שתוכלו לשמור אותם בקופסה במקרר ולאכול אותם טריים, מופחתי-סוכר ונטולי קרום.

"ממתקים זה לא אוכל" בפריז

הכנתי מקרונים כמה פעמים לבד (לפי המתכון המאמם!!!11 של מאיה מרום. יום יבוא ואני אפסיק להתעצל ואכין את הגרסה המסובכת-יותר מהקורס קונדיטוריה), וגם טעמתי את של רביבה וסיליה, אבל אף פעם לא אכלתי מקרונים בפריז. בשבוע בו הייתי בפריז נאלצתי, אם כן, לפצות על 25 שנות חיים נטולות מקרונים צרפתיים וגם להשאיר מרווח של כמה שנים קדימה, ליתר ביטחון. אז אני אדבר הרבה על מקרונים, קצת על עוגות שאינן מקרונים ובפוסט הבא אדבר על מסעדות.

פייר הרמה: מקרונים בטעם שוקולד (שוקולדי עד מאוד) וקרמל מלוח (קצת יותר מדי מלוח). מרקם "מרנגי" יחסית ולא מאוד רך.

לאדורה: מקרונים בטעם ציטרון (לימון), פרלינה (קרם אגוזים) ושקדים (לא רע, הקרם במרקם מוזר, כמו מרשמלו פלאף). טעמי הפירות היו מוצלחים יותר מטעמי ה"ממתקים". לא מצולמים, אבל גם אותם אכלנו, טעם לימון-ליים (לימוני עד מאוד) וטעם קפה (מריר כמו שצריך).

את העוגות של לאדורה אכלנו בבית התה של הסניף ליד גני טילורי (בrue Royale). אנחנו הגענו בערך בשתיים ולא חיכינו בתור בכלל. כשיצאנו, שעה אחר כך, התנחשל לו תור ארוך בכניסה לבית התה, אז תזמנו היטב (אין לי מושג אם אפשר להזמין מקום. כנראה שכן). לארוחת צהריים סוכרתית במיוחד הזמנו:

קוני אמאן, ילד האהבה של קרואסון חמאה ועוגיית "אוזן פיל", על פי ההמלצה של מאיה מרום. היה נחמד, אבל כנראה שהוא טעים יותר אם תבואו בבוקר, כשהוא טרי מהתנור. גם לא תמיד נשאר להם, כך שאם אתם לחוצים על זה כנראה שרצוי לצלצל לשאול אם יש.

טארט טאטן, שהזמנו כדי לפצות על טארט טאטן שרוף ומזעזע ש(לא) אכלנו לקינוח יום לפני במסעדת Aux Tonneaux des Halles (הסטייק דווקא היה סבבה, הרחבה בפוסט הבא). הוא מגיע עם ספל קטן של קרם פרש טעים. לטעמי התפוחים היו קצת רכים מדי, אבל בסך הכל הוא היה קרמלי ומספק עד מאוד.

קרואסון ממולא במחית אגוזים שנחשב ל"מומחיות הבית" של לאדורה, לטענתם. טעים מאוד מאוד, למרות שלמילוי יש תחושת חרוסת קלה. חמאתי ומתפורר בפה, עם ציפוי דקיק של סוכר (שכנראה הושג באמצעות הברשה של הקרואסון במי סוכר עם יחס גבוה של סוכר למים כשהקרואסון עוד רותח). לדעתי המאפה הכי מוצלח בארוחה.

אחרונה בלאדורה: טארט סנט הונורה. זו עוגה די מפורסמת שמורכבת מתחתית בצק פריך או בצק עלים (אני יותר אוהבת פריך) שעליה פחזניות מקורמלות, קרם פטיסייר ונילי וקצפת. רציתי לטעום אותה מזה הרבה זמן (למדנו עליה בקורס קונדיטוריה, אבל לא הכנו אותה) והגרסה של לאדורה טעימה מאוד, לאלו שמעדיפים וניל על פירות. יש גם אחת בטעם ורדים, שנראית אפילו יותר יפה כי היא ורודה.

אנג'לינה, שמפורסמים בגלל השוקו החם שלהם ולא בגלל המקרונים, אותם לקחנו כדי שיהיה משהו לנשנש עם השוקו (שלטעמי לא היה כל כך מוצלח, שלא לדבר על זה שבפעם הראשונה הגישו לנו אותו פאקינג קר. נאלצתי לשאול האם "שוקו חם לא אמור להיות חם?" מה שגרם לי להרגיש מאוד מטופשת). המקרונים היו בטעמי פטל (הורוד) וקרמל. הקרמל היה מוצלח מאוד, ולטעמי יותר טוב משל פייר הרמה. המדיח החתיך אהב את הפטל. השוקו בתמונה מתחת, ושתינו אותו בסניף גאלרי לאפאייט יחד עם עשרות תיירים יפנים.

המקרון שבכתר: מקרונים בטעמים "יפניים" של סאדאהארו אאוקי. מלמעלה מימין ובכיוון השעון: תה ירוק (מדהיייייים, ואפילו המדיח, שטוען שלתה ירוק יש טעם של דשא, אהב את זה), שומשום שחור (סטארט-אפ: מקרון בטעם טחינה! טעים מאוד, שומשומי ועדין), יוזו (מריר ולימוני. לאוהבי אשכוליות בלבד) וארל גריי (טעם הברגמוט היה קצת אגרסיבי מדי לטעמי). כל אחד מהם במרקם מושלם, ויש גם עוגות (מדהימות גם הן) והכל יפהיפהיפה. אני אישית מוכנה לעשות שם סטאז' לנצח (כלומר, אם היה לי כסף כדי לכלכל את עצמי במהלך הנצח הזה).

את העוגות של אאוקי-סנסיי אכלנו בבוטיק שליד תחנת המטרו Ségur ושתינו איתן קנקן תה ירוק שגורם לכל התה הירוק שנתקלתי בו בארץ להיראות בצבע בז'.

עוגת תה ירוק עם מחית אזוקי מתוקה. לאזוקי יש מרקם מעניין וקרם התה הירוק טעים בטירוף. אני נהניתי מאוד, אבל אני משוגעת על אוכל יפני.

עוגת שומשום שחור עם קרם סאקה. טעם קצת חזק מדי של אלכוהול, וטעם עדין של טחינה. פחות אהבתי מהתה הירוק אבל גם היא הייתה מעולה. אם אתם חובבי אוכל יפני ומחליטים ללכת רק לקונדיטוריה אחת בפריז, לכו על זאת. יש גם מאפים מסורתיים יותר בטעמים סטנדרטיים, לאנשים משעממים :-P

אחרונה חביבה: Aux Désirs de Manon. אכלנו שם רק באגט דגנים וטארט מרנג לימון, אבל שניהם היו ממש ממש מוצלחים. כיוון שהבאגט נראה כמו באגט ואת הטארט הצלחתי לפצלח ברוב כישרון כשניסיתי להוציא אותו מאריזת הנייר, אין תמונות שלהם. למרות זאת, יש תמונות של הויטרינה המדהימה שלהם כי הם היו נחמדים ונתנו לי לצלם.

את באגט הדגנים הקריספי אכלנו עם נקניקים וגבינות מהסופרמרקט שנמצא ממש ליד הפטיסרי. הקונדיטוריה גם נמצאת ממש על תחנת המטרו Saint Paul, כך שאם אין לכם כוח לחיפוש מתיש של קונדיטוריות, כנראה שזה (וגם סאדאהארו אאוקי) יהיה מקום טוב בשבילכם לבליץ קינוחי.

כתובת: rue Saint-Antoine 129. סגור ביום ראשון (על פי האתר שלהם, בכל אופן), אבל פתוח בשבת.

בפעם הבאה: קניות, תיירות אמריקאית דביקה ומסעדות צרפתיות.

חלוקת חוויות משמחת: ערימת הספרים שהבאנו חזרה. שימו לב שאת רוב החופשה בילינו בארץ שאינה דוברת אנגלית, ובכל זאת.