נאצ'וס מוקרמים עם סלסת ירקות חרוכים ושמנת חלפניו

רציתי להכין שעועית שחורה כדי לשים על הנאצ'וס האלו. היו לי המון כוונות טובות. טיפלתי בשעועית כל כך יפה: לא הוספתי מלח בשעה הראשונה של הבישול (כי זה פוגע בהתרככות), השריתי אותה באמבט מים זכים (למרות ששעועית שחורה לא חייבים להשרות), בישלתי אותה על אש קטנטנה וסבלנית. בכל זאת, היא הקשיחה את ליבה, מילולית, וסירבה להתרכך. כנראה שהיא שמעה שאני לא אוהבת את אחיותיה, הקטניות האחרות.

אז הנאצ'וס בלי שעועית שחורה (כי אין לי מושג מה הייתה התקלה – יש מצב שהשעועית שקניתי פשוט הייתה ישנה מדי – אבל אני לא אכתוב לכם על משהו שאין לי מושג לגביו), אבל הם כן עם סלסה מעושנת של ירקות חרוכים, ועם שמנת חמוצה עם אבוקדו וחלפניו, שנותנת לכל העסק קרמיות חריפה. כמובן שכדי לא להיות בריאים מדי, הנאצ'וס גם מוקרמים בגבינת צ'דר, ברוח מטבח הטקס-מקס. אפשר להגיד שהגבינה שם כדי לספק חלבון מלא, אבל יותר מדויק יהיה לומר שהיא שם כדי שלתועפות המלח (מהנאצ'וס, כמובן) יהיה גם שומן שיארח להן לחברה ויגן עליהן מפני כל הליקופן.

המתכון המקורי הוא של אנדרו לווינס: בחור אוסטרלי שהוא גם די ג'יי וגם, מסתבר, פיענח את הגנום האמריקאי בכל מה שקשור לברביקיו, בישול ארוך וקינוחים מטוגנים. ספר הבישול שלו, Diner הוא אוסף מלבב עד מאוד של כל הנ"ל וגם כל מיני סלסות, סלטים ורטבים שממש ממש ישדרגו את הברביקיו שלכם. ביום העצמאות הגשתי מנה ראשונה של הנאצ'וס המוקרמים, כשמתחת לגבינה היו גם נתחי שפונדרה מפורקים (אסאדו) בבישול ארוך בבירה וקולה, וזה היה נפלא.

ההכנה לוקחת חצי שעה בסך הכל, אבל רצוי לקרר את הסלסה לפחות שעה אחרי הכנתה, כי סלסה חמה זה מגעיל, ואז ההכנה תיקח שעה וחצי. הכמות המתוארת מספיקה לשתי צלחות נאצ'וס, שכל אחת מהן תנושנש על ידי שלושה-ארבעה אנשים. אם יש לכם כלי הגשה גדול, פשוט הכינו מנה אחת ענקית.

אפשר להכין את הסלסה והשמנת עד שלושה ימים מראש, לשמור במקרר ולהקרים ברגע האחרון לפני ההגשה. פלפלי חלפניו כבושים אפשר בדרך כלל להשיג בסופרים גדולים, באזור של המוצרים המקסיקניים, או באזור השימורים. הם מגיעים בצנצנת זכוכית או קופסת שימורים קטנה (של טרז פזוס, למשל), והם חריפים-חמוצים ומשתלבים מעולה עם השמנת. נאצ'וס תירס אפשר למצוא באזור המקסיקני, באגף החטיפים, ולפעמים גם באגף האוכל נטול הגלוטן. קנו נאצ'וס בטעם טבעי ולא קטסטרופות "גריל" או "פיקנטי" למיניהן.

אני חוששת המתכון מצריך מעבד מזון, ואם אין לכם אחד כזה אז אתם מוזמנים לנסות להכין את הסלסה בעזרת פומפייה וסכין חיתוך/מוט בלנדר ולדווח איך יצא. את האופציות האלו לא בדקתי כי אני עצלנית, ומכירה אנשים שיש להם מעבד מזון.

החומרים:

לסלסת ירקות חרוכים:

4 עגבניות (רצוי מזן "תמר"), יפות ואדומות. לא, אי אפשר משומרות.

בצל קטן אחד עם הקליפה

שן שום, עם הקליפה

אפשרות: פלפלון צ'ילי ירוק

כף מיץ לימון. המירו במיץ ליים אם הצלחתם להשיג. זה אותנטי יותר.

כף כוסברה קצוצה קטן

לשמנת חלפניו:

גביע שמנת חמוצה (אפשר אפילו 9%, זה יוצא מעולה, 200 מ"ל)

כף גדושה חלפניו כבוש

חצי אבוקדו בשל ורך. בלי הקליפה, כמובן

מעט כוסברה קצוצה (קצת פחות מכף)

מיץ מחצי לימון או מליים שלם, אם הצלחתם להשיג (בערך שתי כפות)

קמצוץ מלח (מה שנתפס לכם בין האצבע המורה, האמה והאגודל)

לנאצ'וס:

חבילה גדולה (450 גרם) נאצ'וס, רצוי מקמח תירס לבן (מאסה בלנקה)

100 גרם גבינת צ'דר מגוררת, רצוי כתומה, בשביל הטראשיות

שלושה בצלים ירוקים, מנוקים מהחלק הירוק ה"עשבי" ומהראש השעיר וקצוצים לטבעות דקות

חופן כוסברה קצוצה, אם רוצים, לקישוט

ההכנה:

מתחילים בסלסה כי היא צריכה הכי הרבה קירור: מצפים מחבת בנייר אלומיניום. שימו לב אל תשתמשו במחבת טפלון או מחבת קרמי כי הציפוי של המחבת נמס במגע עם האלומיניום. סוטז' מתכת או מחבת ברזל יצוק יהיו בסדר, אני חושבת. בהזדמנות זו הרשו לי להתנצל שוב בפני אימא של המדיח החתיך על אובדן המחבת שלה.

לחילופין, שימו את התנור על מצב "גריל אש הגיהנום" הכי גבוה וכסו תבנית אפייה בנייר אלומיניום.

שימו את העגבניות (שטופות אך שלמות), הבצל, שן השום ופלפל הצ'ילי במחבת. אחרי שתי דקות, קליפת הירקות תחל להיחרך, וזה טוב. סובבו את העגבניות והבצל כך שהם נשרפים מכל הצדדים (לא חובה שהכל יהיה שרוף לגמרי, אבל אנחנו רוצים קצת טעם שרוף בסלסה שלנו), ואת שן השום והפלפל הפכו פעם אחת, לקלייה מהצד השני. בכל פעם שאחד הירקות נראה מושחר-משהו (ולפלפל ולשום זה יקח פחות זמן), הוציאו אותו ושימו בצד.

אם אתם קולים את הירקות בתנור, פשוט תנו להם להיצלות חמש דקות מכל כיוון וסובבו אותם בעזרת כף או מלקחיים (זהירות שהעגבניות לא יתפוצצו עליכם).

מקלפים את השום ואת הבצל ושמים אותם במעבד מזון, יחד עם העגבניות וחצי מהפלפל החריף (או יותר, אבל חצי פלפל מניב סלסה די חריפה). טוחנים בפולסים עד לקבלת רסק עגבניות גס מעט, שבו חתיכות קטנטנות של בצל.

מוציאים את הסלסה לקערה, מוסיפים לה את מיץ הלימון והכוסברה הקצוצה ומערבבים. שמים במקרר, כי היא חמה מהקלייה.

אין לכם מעבד מזון? אתם מוזמנים לנסות לגרד את העגבניות על פומפייה, לכתוש את השום, לקצוץ את הפלפל החריף ואת הבצל קטן-קטן ולדווח איך היה מבחינת המרקם. מכיוון שבגירור רוב הקליפה נשארת בחוץ, הסלסה שלכם תהיה קצת פחות חרוכה מהגרסה הטחונה.

לשמנת חלפניו: שמים את כל החומרים במעבד המזון וטוחנים למוות, עד שמתקבל ממרח חלק, דליל-משהו וירוק. שומרים במקרר עד להגשה.

להגשה: מחממים תנור אפייה או טוסטר אובן, רצוי על מצב גריל, לטמפרטורה הכי חמה. מסדרים את הנאצ'וס בשתי צלחות עמידות בחום (או אחת גדולה, או אפילו בתבנית אפייה אם אתם לא נבוכים להגיש אותה ללקוחות) ומפזרים מעליהם את הגבינה (אם מדובר בשתי צלחות: חצי-חצי).

מכניסים את הנאצ'וס לתנור החם לשלוש דקות בערך, או עד שהגבינה נמסה ומבעבעת. רצוי להשגיח עליהם מקרוב ולבדוק לעיתים תכופות, כי הנאצ'וס נשרפים מהר.

עורמים מעל הגבינה כמות נדיבה של סלסה (אם הכנתם שתי צלחות אז חצי-חצי) ומטפטפים מעליה בעזרת כפית את השמנת. אם יש לכם בקבוק לחיץ כזה, כמו בקבוק רוטב של מסעדות, אפשר למלא אותו בשמנת ולהיראות מקצועיים על ידי השפרצה אומנותית בתנועות בוטחות.

מפזרים מעל כל העסק בצל ירוק ואם רוצים, גם כוסברה. רצוי לאכול מיד, לפני שהגבינה מתקשה חזרה והנאצ'וס הופכים לקווץ' מהסלסה.

גיוונים:

-מתעצלים להכין שמנת חלפניו? לא אוכלים חריף? זה יהיה טעים גם עם סתם שמנת חמוצה.

-לא מצליחים להשיג חלפניו? אפשר להכין את מתכון השמנת בלעדיו, ולהשתמש בכף או שתיים של טבסקו חלפניו ירוק. ייתכן שתצטרכו להוסיף מעט יותר מיץ לימון לשמנת.

-בכל זאת רוצים תבשיל שעועית שחורה? מטגנים בצל גדול אחד עד הזהבה וכשהוא זהוב, מוסיפים לו שתי שיני שום קצוצות קטן. מוסיפים גם פחית של שעועית שחורה משומרת עם הנוזלים ומבשלים בערך חצי שעה, עד שהשעועית רכה לגמרי ומתפרקת. מוסיפים כף קטשופ וכף טבסקו צ'יפוטלה, אם יש. אם רוצים תבשיל סמיך מאוד, משתמשים בבלנדר מוט כדי לטחון מעט מהשעועית בתוך הסיר ומערבבים. ה"קמח" שבשעועית מסמיך את התבשיל. אפשר לערום על הנאצ'וס, לפני ששמים את הסלסה, ואפשר לאכול סתם ככה בתוך טורטייה או על אורז. רצוי לשים למעלה שמנת חמוצה, סלסה וגבינה.

בקיצור:

מצפים מחבת בנייר אלומיניום. קולים עגבניות, בצל, שום ופלפל חריף עד שהם משחירים מכל הצדדים. מקלפים את השום והבצל וחותכים את הפלפל החריף לחצי. שמים את העגבניות, הבצל, שן השום וחצי מהפלפל במעבד מזון וטוחנים לרסק גס. מקררים.

שמים במעבד מזון (שטוף, נו) את כל החומרים של שמנת החלפניו וטוחנים לקרם ירוק חלק. מקררים.

מחממים תנור לטמפרטורה הכי גבוהה, רצוי על מצב גריל. מסדרים את הנאצ'וס בצלחת וזורים עליהם את הגבינה. שמים בתנור עד שהגבינה נמסה ומבעבעת.

עורמים מעל הגבינה את הסלסה ומטפטפים מעליה את השמנת. מפזרים בצל ירוק קצוץ וכוסברה קצוצה. מגישים מיד.

מצה בריי

יכול להיות שאתם מכירים אותה בתור מצה ברייט, או בשלל שמות אחרים וביזאריים שמתחילים במילה "מצה". אין לי מושג. אני רק יודעת שזה כמעט המאכל היחיד שכשר לפסח ואני מוכנה לסבול. כמו שאר האלמנטים שהופכים שבוע אחד בניסן לזוועה אותה מכנים "פסח", מצות הן ממש לא כוס התה שלי.

כן, אני שונאת את פסח. בתשוקה, להט וכאבי בטן. אני שונאת את קדחת הקניות האובססיבית שמתחילה יום אחרי פורים. אני שונאת את המתמטיקה המורכבת שנועדה לחשב "תור מי השנה" ומי לא בא ולמה ואיך ומתי. אני שונאת את קריאת ההגדה, אפילו "עד האוכל" (זה קרה לפני שלושת-אלפים שנה, תתגברו!). אני שונאת את העובדה שהמסעדה שמכרה לי בחדווה רבה שרימפס ברוטב שמנת ובייקון בשבוע שלפני פסח – פתאום מגישה לי סלסלת מצות. אני שונאת את העובדה שלחייל הדרוזי שתקוע בצבא בחג אסור אפילו להכניס אוכל מהבית לבסיס, אפילו אם הוא מוכן לאכול על המדרגות ליד החדר שלו (למרות שאת זה אני עוד איכשהו מקבלת).

ייתכן שלא הסגרתי בעבר את היותי תומכת בחופש דת וחופש מדת באופן קיצוני, אבל פסח פשוט מוציא ממני את הרע במיטבו. אם יכולתי לטוס לחו"ל כל שנה בחג הזה כדי להתחמק ממנו, הייתי עושה זאת. אם היה אפשר לסדר שיהיה פעמיים חנוכה, או אפילו סתם fast-forward לשבועות, הייתי עושה גם את זה. כיוון שאני לא יכולה, אני מנסה למצוא את מעט היתרונות של התקופה הזו בשנה: נסיך מצרים, כנס "עולמות", מצה בריי.

יש הרבה גרסאות למצה בריי: יש מין ביצה מקושקשת מצ'וקמקת עם שברי מצה, יש פרנץ' טוסט ממצות מושרות. הגרסה של אימא של המדיח החתיך הכי מוצאת חן בעיני, והיא משהו כמו רושטי ממצות: שחומה ועוגתית. פורסים ממנה משולשים ואוכלים אותם עם שמנת חמוצה, מייפל או דבש. אפשר גם עם סלמון מעושן וקרם פרש, או עם חריף ורסק עגבניות, כמו ג'חנון. המצה בריי עצמה (עצמו?) היא נייטרלית.

ההכנה והבישול לוקחים בין עשרים דקות לחצי שעה. הכמויות הן למחבת בקוטר 26 סנטימטרים (שש מנות בערך), רצוי מחבת המתאים לתנור (איך יודעים אם מחבת מתאים לתנור? אין בו חלקים מפלסטיק). חשבו על המתכון כאנטיתזה לעוגות מסובכות עם בסיסי מקרון ושבבי כמהין, ולעופיונים במילוי בשר חד קרן מעודן. רוצים מתכון מפואר? נסו את הפחזניות מקמח מצה במילוי קרם קפה משנה שעברה. השנה אני אנטי-פסח בעוצמה מוגברת, והמתכון שלי הוא מתכון לעצלנים.

החומרים:

8 מצות

מים רותחים לכיסוי המצות

4-5 ביצים (אם הביצים קטנות, תצטרכו יותר)

חצי כפית מלח

שתי כפות שמן, רצוי ניטרלי (למשל קנולה, סויה או תירס)

ההכנה:

שוברים לתוך קערה גדולה את כל המצות (לפיסות קטנות, בסביבות ה-3 סנטימטרים). שופכים על המצות מים רותחים עד כיסוי, ומטביעים כפיסי מצה סוררים במים בעזרת מזלג. מכסים את הקערה (אפשר בעזרת צלחת), ונותנים לה לעמוד כדקה אחת. המטרה היא לרכך את המצות מספיק כדי שיהיו גמישות, אבל לא מספיק כדי להזכיר את הטיט בעזרתו בנו אבותינו את הפירמידות וכו'. בשביל זה יש חרוסת (שגם תלך טוב עם המצה בריי, אגב).

בינתיים, בקערה אחרת (אפשר קטנה), טורפים היטב את הביצים והמלח. מסננים את המצות מהמים, ומחזירים לקערת ההשרייה. שופכים עליהן את הביצים ומערבבים היטב, כך שכל שברי המצה מכוסים ביצה. התערובת צריכה להיות קצת יותר סמיכה מדייסה, אבל לא מוצקה. אם היא דלילה, אפשר להוסיף עוד מצה מפוררת אחת (שרצוי לרכך קודם במים). אם היא סמיכה מאוד, אפשר להוסיף עוד ביצה.

מחממים את שתי כפות השמן במחבת (בקוטר 26 סנטימטרים להזכירכם, ורצוי מאוד אחד שמתאים גם לתנור). כשהשמן חם, שופכים בזהירות את תערובת המצות למחבת ומיישרים אותה כך שתכסה את המחבת באופן אחיד. אפשר לבדוק אם השמן חם על ידי טפטוף מעט ביצה למחבת. אם השמן מבעבע – הוא מוכן. אם המחבת שלכם מתאים לתנור ואתם מעדיפים להשלים את ההכנה באפייה על פני לנסות אקרובטיקת הפיכה, מחממים בשלב זה את התנור ל-200 מעלות.

מטגנים את המצה בריי בערך עשר דקות, על אש בינונית, עד שחלקה התחתון שחום ופריך. כעת, המצה בריי גם אמורה להתנתק בקלות יחסית מהמחבת. אם אין לכם מחבת שמתאים לתנור, עכשיו זה הזמן להפוך את המצה בריי. עושים זאת על ידי החלקתה לצלחת גדולה ואז הפיכתה חזרה אל תוך המחבת בעזרת הצלחת (רצוי להניח את הצלחת על השיש ורק אז להחליק לתוכה את המצה בריי, כשהידיים הרחק מטווח השמן, כדי למנוע אסונות). מטגנים עוד עשר דקות, או עד שגם הצד השני שחום.

אם המחבת מתאים לתנור, לא צריך להפוך. מעבירים את המחבת עם המילוי לתנור המחומם, ואופים עוד רבע שעה בערך, עד שהצד העליון שחום ופריך גם הוא (הוא יהיה קצת פחות שחום מהצד התחתון). זה אמנם לוקח יותר זמן, אבל חוסך מהלכי היפוך מלחיצים המערבים שמן רותח.

פורסים למשולשים כמו עוגה ומגישים עם, ובכן, מה שבא לכם. חג שמח ומהנה (וכשר, אם אתם רוצים).

גיוונים:

הבלילה המתוארת כאן היא בסיסית. אפשר להוסיף לה מה שמתחשק לכם. למשל, גבינה בולגרית מפוררת (תצטרכו בערך 150 גרם); בצל שטוגן במעט שמן עד הזהבה עמוקה ואף חוזק בשני פילטים של אנשובי, לטעם עמוק ומתובל; נקניק שמן, קצוץ קטן ומטוגן לפריכות (אני בעד בייקון, תצטרכו בערך שש פרוסות) ו/או גבינה צהובה שתימס לחוטים רכים (בערך חמש פרוסות, חתוכות קטן).

בקיצור:

שוברים מצות לחתיכות קטנות, משרים במים רותחים לדקה ומסננים. בקערה אחרת, טורפים ביצים עם מלח. מערבבים את המצות המסוננות עם הביצים, עד שהמצות מכוסות היטב. מחממים שמן במחבת. כשהוא חם, שופכים לתוכו את תערובת המצות. מטגנים עשר דקות, או עד שהתחתית משחימה. כעת ניתן להפוך בעזרת צלחת ולטגן עד שהצד השני משחים, או להעביר לתנור שחומם מראש ל-200 מעלות ולאפות עד שהחלק העליון משחים.

פשטידת תרד

כותרת המשנה של הבלוג אומרת "מזון לנשמה ולעוד כמה איברים", אבל אוכל נחמה אמיתי הוא עניין אינדיווידואלי עד מאוד. כמו הצבע האהוב עלינו (סגול כהה), או הריח (תערובת חמשת התבלינים, "אולטראסול") – המאכלים ששולפים לנו מהמדף את ספר הגִרגוּר הפנימי שונים עבור כל אחד. לפעמים זה קרפ סוזט בדיוק כמו שאכלנו בפריז ביום חורף מושלם, לפעמים זו סתם חלה עם שמנת חמוצה או ביצה רכה. העניין אינו מורכבות ההכנה או אקזוטיות החומרים, אלא הרגיעה המנחמת; הידיעה שהאוכל מולנו יכיל בדיוק מה שאנחנו אוהבים.

אימא שלי לא אהבה לבשל. בכלל. היא שנאה לקצוץ ירקות, תיעבה לחכות לבצל שישחים ולבצק שיתפח. ארוחת הערב שלה הייתה מורכבת מביצים רכות, לחמנייה, קוטג' וכמה שפחות עבודה. בגלל זה אהבתי את פשטידת התרד שלה. אמנם גם כילדה קטנה הייתי עמוק בעסקי הבישול, אבל ארוחת הצהריים שלי בדרך כלל הורכבה מצ'יפס-מיקרוגל ושניצל או קבב. כיוון שפשטידת התרד הצריכה מוטיבציה מטבחית מסויימת, היא הייתה נדירה יחסית ועל כן נחשקת בגבינתיותה הירקרקה. פשטידת תרד הייתה אוכל של שבועות או של ימי הולדת, בדרך כלל, והידיעה שהיא השקיעה במיוחד כדי להכין משהו שאני אוהבת עשתה את הפשטידה עוד יותר טעימה.

במחברת המתכונים של אימא, שריד לימים בהם אהבה לבשל ולארח, יש עוד הרבה מתכונים. חלק היא קיבלה מחברות, מקרובי וקרובות משפחה, חלק נגזרו מהעיתון. ליד כל מתכון מופיע שם ה"מנדב", אבל בדף של פשטידת התרד מופיע רק המרשם, ללא שם או "מהעיתון". אני מניחה שהיא מצאה את המתכון, או קיבלה אותו ממישהו, ובכל זאת – נחמד לי לחשוב עליו כעל לגמרי שלה. הוא קל להכנה, גבינתי, ומנפק פשטידה רכה וקצת חמצמצה. יש בפשטידה איזון סימפטי של פחמימות (תפוחי אדמה, פירורי לחם), חלבונים (גבינות, ביצים) וירקות (תרד, בצל); היא נשמרת היטב וטעימה בחימום חוזר. המתכון מספיק לשתי תבניות אינגליש קייק, ולוקח בערך עשרים דקות של הכנה ועוד חמישים דקות אפייה.

~*~

אימא נפטרה לפני חודש. היא הייתה רק בת חמישים ושלוש. היא הייתה אישה של ניגודים: רוב הזמן היא הייתה אחד האנשים האדיבים והנחמדים שהכרתי. מהסוג ששואל קופאיות בסופרמרקט לשלומן ומתעניין בתשובה. היא אהבה את המשפחה שלה ואת החברות, לשמוע מוזיקה ולקרוא. בזמנים הפחות-טובים היא לא ממש הייתה עצמה. רוב חייה היא התמודדה עם מחלה עתירת סטיגמות וחשוכת מרפא. היא עשתה זאת באופטימיות ועם הרבה כוחות נפש. אני לא אוהבת את העתרת השבחים המשתפכת על אלו שעזבו אותנו, כי נראה לי שראוי לזכור אותם כאנשים ולא כפסלים משיש. אני זוכרת את אימא שלי כאדם שעיצבן אותי ואהב אותי, אישה אינטלגנטית ודאגנית ונדיבה.

אני מצטערת על המחסור בתמונות בפוסט הזה, ועל ההיעדרות הממושכת, אבל אני מקווה שתמצאו בלבכם לסלוח לי. וגם שתכינו את הפשטידה לצרכן תרד שאתם אוהבים. היא קלה מאוד להכנה, והיא טעימה מאוד. אני יודעת שהיא מנחמת אותי.

החומרים:

חמאה לשימון התבנית

4 כפות פירורי לחם ל"קימוח" התבנית

30 גרם חמאה (שתי כפות, שליש חבילה קטנה)

2 בצלים גדולים קצוצים לקוביות

400 גרם תרד קפוא, מופשר ומנוקז מנוזלים מיותרים (אפשר גם תרד טחון וגם "מדליוני תרד". אני מניחה שאפשר גם טרי, אבל לא ניסיתי. לא ממש צריך לסחוט את התרד, רק שלא ישחה בים ירקרק של קרח מופשר).

250 גרם גבינה לבנה כחושה חצי קשה, מפוררת (אני השתמשתי ב"טוב טעם", אפשר לנסות טבורג ודומיה)

250 גרם קוטג' 5% (גביע אחד)

200 גרם שמנת חמוצה (אני השתמשתי בכזו עם 15% שומן)

1 תפוח אדמה גדול מגורר גס ואז סחוט מנוזלים

חצי כפית אגוז מוסקט (או לפי הטעם. רצוי לא לוותר – מאוד מתאים למאכלים גבינתיים!)

מלח (מעט, הגבינות מלוחות)

פלפל שחור (רבע כפית לפחות)

3 ביצים

50 גרם גבינה צהובה קשה ועתירת טעם כמו קשקבל, אמנטל או גרוייר (גם פרמז'ן באה בחשבון, אבל צריך לזרות ממנה שכבה דקה יחסית כי היא מלוחה). אימא הייתה משתמשת ב"גוש חלב", אבל אני חושבת שמשהו פחות אנמי יותר מתאים.

ההכנה:

מחממים את התנור ל-180 מעלות.

מכינים תבניות: מורחים חמאה על תחתית התבנית ועל הדפנות שלה. אם אתם עצלנים, אפשר לאחוז בחבילת החמאה ופשוט להעביר את הגוש ברגישות ובנחישות על התבנית עד שכולה משומנת. אם אתם לא עצלנים ו/או לא אוהבים את האדם שעושה כלים, אפשר להמיס את החמאה בקערה ולמרוח על התבנית בעזרת מברשת.

שמים שתי כפות פירורי לחם בכל תבנית (או את כל הארבע, אם אתם עושים בתבנית אחת גדולה) ומנענעים את התבניות היטב, כך שהדפנות והתחתית מצופות פירורים (שיידבקו לחמאה). הפעולה נועדה להקל על הוצאת הפשטידה מהתבנית והפירורים מסייעים (קצת) בספיגת נוזלים מיותרים.

מכינים את הפשטידה:

ממיסים את החמאה במחבת או סיר גדול ומוסיפים את הבצל. מטגנים עד שהוא נהיה שקוף. מוסיפים את התרד ומטגנים עד שהתרד משנה מעט את צבעו ומנוקד היטב בבצל. מורידים מהאש ומעבירים לקערה (או, כמוני, מתחילים את כל הפעולה בסיר וממשיכים איתו על תקן קערה).

מוסיפים את  הקוטג', השמנת החמוצה, הגבינה הכחושה המפוררת, התבלינים ותפוח האדמה. מערבבים. מוסיפים את הביצים ומערבבים שוב. הסיבה להוספת הביצים אחרי כל הגבינות וכו' היא שאנחנו רוצים לקרר את התערובת, כדי שכשנוסיף את הביצים הן לא יהפכו למקושקשת. שימו לב, לא מוסיפים את הגבינה הצהובה לתערובת הפשטידה.

מעבירים את התערובת לתבניות (שיהיו מלאות עד שני-שליש, כי הפשטידה תופחת קצת) ומכניסים לתנור. אופים 40-45 דקות או עד שהפשטידה די שחומה מלמעלה ויציבה למגע. מוציאים מהתנור, זורים את הגבינה הצהובה מלמעלה ומכניסים לעוד עשר דקות, עד שהגבינה זהובה ומבעבעת. מומלץ לחכות בין חמש לעשר דקות לפני החיתוך, על מנת שהפשטידות יתייצבו. למרות זאת, זה טעים גם כשזה קווץ'.

בקיצור:

מחממים תנור ל-180 מעלות. משמנים את התבניות במעט חמאה ומצפים אותן בפירורי לחם. מטגנים בצל ב-30 גרם חמאה עד שהוא הופך שקוף. מוסיפים את התרד ומטגנים-מערבבים עד שינוי צבע. מורידים מהאש. מוסיפים את הגבינות הלבנות, תפוח האדמה והתבלינים ומערבבים. מוסיפים את הביצים ומערבבים שוב. מעבירים לתבניות, מכניסים לתנור ואופים 45 דקות. מוציאים מהתנור, זורים למעלה את הגבינה הצהובה ומחזירים לתנור לעוד עשר דקות.

יש לו את זה: מייקאובר לחומוס

מכירים את הקטע הזה בסרטי תיכון אמריקאיים בו החנון/ית מוריד/ה את המשקפיים ופתאום כולם שמים לב שהיא נראית כמו רייצ'ל לי-קוק? כלומר, בניגוד לקודם לכן, אז היא נראתה כמו רייצ'ל לי-קוק עם משקפיים? אז זה מה שאנחנו הולכים לעשות היום לחומוס מקופסה.

תפעול סטנדרטי של חומוס מקופסה ניתן לתיאור על ידי האלגוריתם:

1. לך/י לסופר וקנה/י את החומוס שנראה לך הכי פחות מגעיל

2. כל עוד לא עצלנים מכדי להכין ארוחת ערב בצע/י:

2.1 הכן/י ארוחת ערב יותר שווה מחומוס תעשייתי ופיתה במיקרו

3.  אם יש חומוס במקרר אזי:

3.1 חמם/י פיתה במיקרו עד למצב "קרטון"

3.2 העמיסו עליה חומוס קר ואנמי

3.3 התבאסו שזה לא סעיד/אבו דאבי/אבו חסן/אבו שוקרי/מה שסבתא שלך מכינה לבד בבית

4. אחרת:

4.1 הזמינו פיצה

סיבוכיות: O(מספר הימים בהם בישלתם ארוחת ערב + מספר קופסאות החומוס שיש לכם במקרר).

צעד 3 של האלגוריתם שלנו ניתן, כפי שרמזה כותרת הפוסט, לייעול. על ידי שינוי פקודות 3.1 ו-3.2 (בלי לפגוע ביעילות!) אנחנו יכולים לוותר לחלוטין על פקודה 3.3 ובכך לחסוך זמן ריצה ולהנות מארוחה שאשכרה לא גורמת לנו להרגיש רע כי אנחנו עצלנים. קרי, אם היינו אנשים שאוכלים כדי לחיות כנראה לא היינו מתקשרים על פני בלוג אוכל. לפיכך, אני מניחה כי גם אצלכם, קוראים יקרים, התנהגות כמו אכילת אוכל לא טעים גורמת לכם ללעוס בנימה אפולוגטית-משהו, משל הייתם מכניסים המבורגר של מקדונלד'ס ל"אל בולי". אז בפוסט הזה נדבר על איך לא לחלל את מקדשנו (אה, הלונה פארק שלנו) בעזרת כמה עזרים מטבחיים פשוטים שיכולים להפוך חומוס מקופסה ופיתה מהמקפיא למנת חומוס "מסעדתית" סבירה עד מהנה.

צריך להקפיד רק על כמה דברים פשוטים:

1. לקנות חומוס חלק (בלי אקסטרא תיבולים משונים, חריף, וכו'. אנחנו נוסיף את זה בעצמנו) ורצוי אחד כזה שטעים לכם. אני מחבבת את האורגני של "עדן טבע מרקט", שתיאורטית לא מוסיפים לו כל מיני חומרים תמוהים, אבל גם ההוא עם ממש-הרבה-טחינה, כמדומני של "אחלה", זכור לי כדי בסדר. לכו בעקבות תחושת הבטן שלכם. מילולית.

2. פיתות עם התחלה טובה. אני לא מצפה מכם ללכת לקנות פיתות טריות בכל פעם שבא לכם לאכול חומוס כי הליכה לסופר זה אירוע מכונן שמצריך מדיטציה עמוקה, הבנה של ה"עצמי" והכנת רשימת קניות, שלושה דברים הדורשים לכל הפחות training motage לצלילי "אצא לי השוקה", ולוקחים הרבה זמן. לא. ב"התחלה טובה" אני מתכוונת שאם כבר הלכתם לסופר, קנו פיתות שמרגישות רכות (אפשר למשמש דרך הניילון. אל תקנו את הקשות המעפנות שעומדות שם כבר יום). מיד כשאתם מגיעים הביתה שימו אותן, סגורות היטב בשקית (או קופסה), במקפיא, כשהן בשיא טריותן המהממת. בעזרת טריק קל ופשוט (אידוי, האהא) אנחנו נחזיר להן את חיותן המלבבת והשמיכת-פוך-ית תוך חמש דקות. בתמונה למעלה: פיתה פוטוגנית מקמח מלא שבזכות האידוי אינה יבשושית ומבאסת.

3. מיץ לימון טרי, כי למשומר יש טעם לוואי. אם שמים קצת בתבשיל זה אולי לא משנה (אם כי יכול להיות שלכם זה כן), אבל כאן מדובר במרכיב עיקרי בתיבול וחשוב שיהיה טוב וטעים.

4. שמן זית טעים. כנראה שאם אתם מבשלים, כבר יש לכם אחד כזה בבית. במקרה זה, שוב, מדובר במרכיב חשוב בתיבול אז כדאי שיהיה משהו שטעים לכם גם סתם ככה, בלי שהוא חלק ממנה מתובלת שבה בקושי מרגישים את נוכחותו. אני מחבבת שמן מזן זיתים שנקרא "לצ'ינו", שהוא תיאורטית עדין יחסית, אבל ת'כלס כמעט כל שמן זית כתית מעולה של חברה גדולה בארץ הוא טעים.

5. תזמון. הכינו את הפיתות לפני החומוס, כי אם החומוס יחכה לפיתות, יווצר עליו קרומוס ותהיו עצובים.

שתי מנות נדיבות, עשר דקות עבודה אם אתם ממש איטיים.

החומרים:

פיתות בהתאם לקיבולת והיכולת

מיץ מלימון אחד (בערך שתי כפות)

שן שום קצוצה לקוביות קטנטנות או כתושה (כתושה = פיזור יותר טוב בתערובת אבל צריך לנקות את הכותש, קצוצה = עבודה איטית יותר, אבל המדיח החתיך מרוצה)

שלוש-ארבע כפות שמן זית

פלפל שחור

חבילת חומוס גדולה ללא תבלינים מוזרים (500 גרם)

פפריקה מתוקה, כמון אם אתם אוהבים

אופציה: חופן פטרוזיליה טרייה קצוצה דק (כי דיברנו על זה שלא צריך ללכת לסופר במיוחד)

ההכנה:

מאדים את הפיתות: מרתיחים כוס מים בסיר (או בקומקום, וכשהם רותחים שופכים לסיר). שמים את הפיתות, קפואות מהמקפיא, בסיר אידוי מבמבוק עם מכסה סגור ושמים מעל סיר המים הרותחים. אם יש לכם שושנת אידוי, פשוט מסדרים את הפיתות עליה וסוגרים את המכסה של הסיר. אם אין לכם שושנת אידוי ולא סיר במבוק אפשר לקחת מסננת מתכת בקוטר הסיר או קצת פחות, לשים אותה על פתח הסיר, לשים את הפיתות בפנים ולכסות במכסה מתאים. מדובר בקונסטרוקציה לא יציבה במיוחד, אבל המטרה מקדשת את האמצעים. פשוט דאגו שהילדים/חתול לא יסתובבו באזור. הפיתות צריכות להתאדות בערך חמש דקות כדי להיות חמות ובלי "איים" קפואים. השתדלו לא לשים אותן בערימה אחת על השניה, אלא בצורת פרח, כשהחפיפה ביניהן מינימלית, כדי שלא יווצרו קטעים סמרטוטיים.

בזמן שהפיתות מתאדות, מכינים את ה"רוטב" לחומוס: מערבבים במרץ (אפשר לנער בצנצנת קטנה) מיץ לימון, שמן זית, את שן השום הכתושה ופלפל שחור לפי הטעם (לא פפריקה וכמון! את זה שמים למעלה).

"מצלחתים" את החומוס: מחלקים את קופסת החומוס חצי-חצי בין שתי צלחות בינוניות (בקוטר חמישה-עשר סנטימטר בערך, כדי ששכבת החומוס תהיה עבה ולא תתייבש תוך שניות). משטחים כך שיכסה את תחתית הצלחת בשכבה עבה ואז עוברים עם כף וחופרים "חפיר" סביב מרכז הצלחת, כך שנוצרת גבעת חומוס באמצע ומין שקע מעגלי מסביבה. ככה:

עכשיו, מגיע שלב הסרת המשקפיים של החומוס. השלב בו הוא הופך משיק לגיק (גיק זה הרבה יותר שווה), מקלארק קנט לסופרמן, מאפס לנכס, וכו'. שלב חימום החומוס (או: חימומוס). יודעים למה חומוס במסעדה כל כך טעים? כי הוא לא קר מהמקרר. הוא חמים, או לפחות בטמפרטורת החדר, ולכן מרגיש הרבה פחות גבשושי ואנמי. חממו את החומוס כשהפיתות כמעט מוכנות. לצלחת חומוס אחת במיקרוגל ממוצע מספיקות עשרים שניות. אנחנו לא רוצים את החומוס רותח, אלא רק קצת מעל טמפרטורת החדר. אם אתם מפקפקים במיקרוגל שלכם, עדיף לחמם בפולסים של עשר שניות כדי שלא יהיה לכם מרק קרם חומוס מעודן עם נגיעות שמן זית לימוני וקורטוני פיתה.

אין לכם מיקרו? פשוט הוציאו את החומוס מהמקרר חצי שעה לפני שאתם מתכוונים לאכול (והשאירו מכוסה עד ההכנה, כמובן). הוא לא יהיה חמים וטעים, אבל הוא יהיה לא-קר-ודי-בסדר-כזה.

שפכו על קערות החומוס את ה"רוטב", חצי בכל צלחת. פזרו על פניו קצת פפריקה, קצת כמון ואם יש, אז גם את הפטרוזיליה. להגיש מהר עם הפיתות, כי חומוס שעומד נהיה פיכס. לאקסטרא אותנטיות חומוסייתית, הפעילו את ערוץ הספורט על "מיוט" ואת הרדיו על גלגלצ/מזרחית.

בונוס: חריף ביתי בשתי שניות

טוחנים במעבד מזון (אפשר ב"קופסת הטחינה" של בלנדר מוט) פלפל ירוק חריף אחד חתוך גס עם הגרעינים, 1-2 שיני שום ומיץ מחצי לימון עד למרקם מחיתי-גס. אוהבים כוסברה? אפשר להוסיף רבע צרור לכל העסק לפני הטחינה. אפשר, אם יש לכם זמן וכוח, לכתוש עם מעט מלח גס במכתש ועלי במקום לטחון בבלנדר. זהירות, יוצא חריף מאוד. לקצת-פחות-חריף, מוציאים את הגרעינים מהפלפל. מחזיק מעמד יום-יומיים במקרר.

בקיצור:

מאדים פיתות למשך חמש דקות. בינתיים, מערבבים היטב מיץ לימון, שמן זית ושן שום קצוצה/כתושה. שמים את החומוס בצלחת ומורחים אותו כך שיש גבעת חומוס באמצע ושקע מעגלי סביבה. מחממים לכמה שניות במיקרוגל. שופכים את תערובת שמן הזית ומפזרים מעל כמון, פפריקה ופטרוזיליה. מגישים עם הפיתות.

סקונס

סקונס הן לחמניות בריטיות מהירות שמכינים בלי שמרים ואוכלים עם חמאה וריבה. יש הרבה שיטות להכין סקונס: לפורר חמאה עם קמח ואז להוסיף נוזלים, על בסיס שמנת מתוקה, עם ציפוי, עם צימוקים, עם חתיכות של תותים בפנים…

בניו יורק יש רשת של בתי תה שנקראת Alice's Tea Cup. הרשת מציעה חווית תה-של-חמש מלאה, עם מגש-שלוש-קומות של סנדוויצ'ים ועוגיות, ויותר ממאה סוגים של תה. יש להם מגוון סקונס מטורף: שוקולד, דלעת, קרמל, עם אגוזים, עם אוכמניות… למרבה הפלא, הסקונס הכי טובים שם לטעמי היו הפשוטים שנקראו buttermilk scones או בעברית, סקונס רוויון. כן, כן, אותו לבּן נוזלי שסבתא שלכם אוהבת משמש בתור מרכיב מעולה באפייה. הוא דליל וקצת חמוץ, ובכל מתכון עוגה שאתם מכינים אפשר להחליף את החלב ברוויון לקבלת מרקם יותר לח ועוגה יותר עשירה וחמצמצה.

בכל אופן, כל כך אהבתי את הסקונס של בית הקפה הזה שכשראיתי שהם מוציאים ספר בישול, ישר קניתי אותו. התבאסתי נורא. סקונס הרוויון מהמתכון בספר ממש לא יוצאים כמו ההם מהמסעדה (וגם המתכונים במידות אימפריאליות, אבל על זה אפשר להתגבר עם מאזניים דיגיטליים), מה גם שתהליך ההכנה היה מעצבן וכלל מזמוז נרחב של החמאה עם הקמח עד שנהיה "חול". אז המשכתי לחפש. ניסיתי המווווון מתכוני סקונס: של מיקי שמו היה מתוק מדי, של בצק אלים טעים אבל לא "זה", של אלינוער רבין היה מתוק גם הוא… הסקונס האלו לא אמורים להיות מתוקים. סקונס הרוויון מהמסעדה היו מושלמים גם בתור ליווי למרק עגבניות.

יום אחד נמאס לי לנסות מתכונים של אחרים. הייתי רעבה ואומללה מאוחר בערב, ולא היה שומדבר במקרר חוץ מחצי קופסת רוויון (שאריות מהכנת עוגת השוקולד-גינס) וחצי קופסת שמנת מתוקה שחישבה את קיצה לאחור. זכרתי את המתכון שמשתמש בשמנת מתוקה במקום בחמאה (של מאיה מרום מבצק אלים, כמדומני) – וזה רעיון טוב כי לא הייתה חמאה בבית. הכרתי גם בעובדה שבסקונס רוויון רצוי שיהיה רוויון. אחרי כמה נגלות של ניסוי וטעייה, הנה מוצג לכם בזאת התוצר המוגמר, בתוספת תמונות מאירות עיניים. הם אכן דומים לסקונס של Alice's Tea Cup, והם יוצאים מהתנור רכים בפנים וקצת קריספיים מבחוץ. מומלץ לאכול לצד ריבת תות, חמאה וכוס של ארל גריי עם חלב. Keep calm and carry on.

המתכון הוא לשישה סקונס גדולים. הם מחזיקים מעמד יום-יומיים בקופסה אטומה, אבל הכי טעים לאכול אותם חמימים מהתנור. אם אתם מכינים מראש, מומלץ לחמם קצת בתנור או בטוסטר לפני שאוכלים. חצי שעה הכנה ברוטו, עשר דקות עבודה נטו. מומלץ לחמם את התנור לפני שאתם בכלל מוציאים משהו מהמקרר.

אפשר לשנות את היחס בין הרוויון לשמנת המתוקה. לסקונס קצת יותר "שבירים" ועם טעם יותר חמאתי, אפשר לשים שלושת-רבעי כוס שמנת מתוקה ושלושת-רבעי כוס רוויון. אני אוהבת שהמרקם קצת לחמנייתי, ולכן יותר רוויון. אני משתמשת למתכון בשמנת של 38% שומן, אבל אני די בטוחה שגם 32% תעבוד. שימוש באחוזי שומן נמוכים יותר הוא על אחריותכם בלבד.

החומרים:

שתיים וחצי כוסות קמח לא תופח (350 גרם)

שקית אחת אבקת אפייה (10 גרם)

כפית סוכר (בשביל ההשחמה והתיבול. הסקונס ממש לא יוצאים מתוקים)

רבע כפית מלח (כנ"ל)

כוס אחת רוויון (250 מ"ל)

חצי כוס שמנת מתוקה (125 מ"ל)

שתי כפות חלב או מים

ההכנה:

מחממים תנור ל-170 מעלות צלסיוס. רצוי לעשות את זה לפני תחילת העבודה כדי שמשך האפייה יהיה קצר וכדי שיהיה לכם קל לחשב אותו. אם לא תדליקו, הסקונס ישבו בתנור עד שהוא יתחמם ואז עלולים להשחים מבחוץ ולהיות לא מוכנים מבפנים או, לחילופין, סתם לבלות הרבה זמן בתנור כשאתם רעבים.

קחו קערה בינונית, הניחו עליה מסננת עם חורים קטנים מאוד (או נפה, אם אתם ברי מזל ויש לכם מקום לשים כלי מטבח כזה גדול ואיזוטרי) ושפכו לתוך המסננת את הקמח ואבקת האפייה. סננו את כל התערובת אל תוך הקערה. הפעולה הזו מאחדת את הקמח עם אבקת האפייה באופן שווה יחסית, וגם "מאווררת" את הקמח כך שהמרקם הסופי של הסקונס יוצא יותר קליל ובלי גושים. אם המסננת שלכם היא לא עם חורים פצפונים, אפשר להוסיף בשלב הזה גם את הסוכר והמלח ולנפות אותם יחד עם הקמח.

הוסיפו לקמח את הסוכר והמלח (אם לא עשיתם את זה קודם) וערבבו אותם קצת פנימה. עשו גומה באמצע תערובת הקמח ומזגו לתוכה את הרוויון והשמנת המתוקה. אם אתם פדנטיים, אפשר לערבב את הרוויון עם השמנת קודם לכן בקנקן, אבל ממש אין צורך אקוטי. ערבבו את כל החומרים בקערה עם כף (זה ממש דביק בהתחלה) עד שנהיה בצק אחיד יחסית וקצת דביק. אם אתם רואים שנשארו אזורים קמחיים ואזורים רטובים, אפשר ללוש את הבצק קצת עם הידיים. לא ללוש יותר מדי, אנחנו לא רוצים לפתח את רשת הגלוטן כי היא עושה את הבצק פחות פריך ואנחנו רוצים אותם קצת פריכים מבחוץ. ככה התערובת נראה לפני הערבוב:

וככה אמור להיראות הבצק הסופי:

מוציאים את הבצק מהקערה ומשטחים אותו, על משטח מקומח קלות או על נייר אפייה ששמתם על השיש, ל"פיצה" עגולה בעובי חמישה-שישה סנטימטר. חותכים אותה בסכין גדול (או בקלף מפלסטיק, או בתרווד) לחצי לרוחב וחותכים כל חצי לשלושה משולשים, כמו פיצה. מסדרים את המשולשים במרווח על תבנית מרופדת בנייר אפייה (או, במקרה שלי, בנייר אלומיניום משומן). ככה:

אל תדאגו אם הם מכוערים וגבשושיים (כמו בתמונה, זה בכוונה). תכף נעשה להם מייק-אובר. הצדדים החתוכים של הסקונס הם הצדדים שיתפחו כשנאפה והם ייראו בסדר. הלמעלה והלמטה לא אמורים להיות גבשושיים. נפתור את זה על ידי מריחת זיגוג: את שתי כפות החלב שמים בקערית ועם מברשת אפייה (או עם האצבע, אני לא אגלה אם אתם לא תגלו) טבולה בחלב מחליקים את כל הבליטות על החלק העליון והצד העגלגל (ה"קרום של הפיצה") של כל סקון. לא נחליק את הצדדים כי החיתוך עוזר "להכווין" את התפיחה. זה אמור להיראות ככה, בסופו של דבר:

מכניסים לתנור ואופים בין רבע שעה לעשרים דקות, תלוי בתנור שלכם. מומלץ להתחיל לבדוק לאחר 12 דקות של אפייה. הסקונס מוכנים כשהם זהובים מעט בחלקם העליון ואם לוחצים עליהם בעדינות, הם לא ממש רכים-בצקיים אלא מתנגדים ללחיצה. רצוי לחכות שתיים-שלוש דקות בין ההוצאה מהתנור והאכילה כי אחרת הם יתפוררו ויהיו בצקיים כשתפרסו אותם.

עדכון 09/07/2012: לאחר מקרה של מצוקה מטבחית נאלצתי להכין את הסקונס עם אבקת אפייה ועם סודה לשתייה במקום רק אבקת אפייה (הן נמצאות באותה מחלקה בסופר, אז זו לא צריכה להיות בעיה). אחרי כמה חזרות, יצא אפילו עוד יותר טוב. רשימת הרכיבים של המתכון המשופר (שיטת ההכנה היא בדיוק אותו הדבר, את הסודה לשתייה מוסיפים לקמח עם אבקת האפייה וכו'):

שתיים וחצי כוסות קמח לא תופח

כפית אבקת אפייה

רבע כפית סודה לשתייה

כפית סוכר (רצוי "דק דק", אבל לא חובה)

רבע כפית מלח

שלושת-רבעי כוס רוויון

שלושת-רבעי כוס שמנת מתוקה

חלב, או מים, או עוד שמנת מתוקה, לזיגוג לפני האפייה

גיוונים:

-אפשר להוסיף לתערובת, אחרי שהיא נהיית בצק ולפני החיתוך למשולשים, גם חמישים גרם שוקולד-צ'יפס מריר או חלב. לשים עוד כמה פעמים לפיזור אחיד.

-לסקונס מלוחים: אפשר להוסיף כפית גדושה של תערובת עשבי תיבול כמו שום-שמיר, תערובת איטלקית או הרבס דה פרובנס.

-אפשר להשרות שליש כוס צימוקים במים חמים למשך עשר דקות, לסנן את המים ולהוסיף את הצימוקים לבצק לפני החיתוך. זה יעבוד גם עם חמוציות או פירות יבשים גדולים-יותר שחתוכים לקוביות קטנות. תחשבו, למשל, סקונס עם דבלים שעליו מרוחה מסקרפונה עם קצת דבש. כדי לחתוך פירות יבשים בקלות, השתמשו במספריים מקומחים וקמחו אותם מדי פעם במהלך העבודה. ההשרייה היא כדי שהם לא יספגו את כל המים שבבצק וייבשו את הסקונס.

-לסקונס שחומים יותר, אפשר לזגג אותם בביצה טרופה במקום בחלב.

-יש לכם סוכר גבישי שקניתם פעם בחנות לציוד קונדיטוריה ומאז הוא יושב בארון כאבן שאין לה? אפשר לפזר אותו על הסקונס אחרי המריחה בחלב.

ומשהו לשים על הסקונס:

נתקלתי בממרח הזה במקרה בסופרמרקט שנקרא "דוכן גן שמואל" (באופן מפתיע, הוא ליד קיבוץ גן שמואל –  על כביש 65 בין חדרה לפרדס חנה). מי שמכיר עוגיות לוטוס: זה הילד של העוגיות האלו ונוטלה. יש לו טעם קרמל-תבלינים של העוגיות ומרקם קרמי חלק. הוא ממש ממש טעים. לא נתקלתי בו בעוד מקומות, אבל אם אתם מכירים סופר-מרקטים שמחזיקים מוצרים מוזרים/מיובאים מאירופה (שמעתי שיש מעדנייה הולנדית בתל אביב), אולי שם יהיה מה לחפש. הוא עולה בגן שמואל עשרים וארבעה שקלים, אבל אם תבקשו ממני לבחור בינו לבין חצי צנצנת קפה, אני אבחר בממרח בלי למצמץ.

עדכון 21.05.2012: נתקלתי בממרח ספקולוס של חברה אחרת בסופר "טיב טעם" בבאר שבע. שכחתי לבדוק כמה הוא עולה, אבל אני מניחה שיש אותו גם בשאר הרשת. צנצנת זכוכית עם מכסה צהוב, באזור של הריבות/חמאת בוטנים. זה נראה כמו חמאת בוטנים, אבל כתוב על זה "ממרח ספקולוס".

בקיצור:

מחממים תנור ל-170 מעלות. מנפים לתוך קערה קמח ואבקת אפייה. מוסיפים פנימה את הסוכר והמלח ומערבבים. מוסיפים את הרוויון והשמנת ומערבבים שוב, עד שנהיה בצק אחיד. משטחים את הבצק לעיגול עבה וחותכים ממנו משולשים, כמו פיצה. מזגגים עם חלב ומחליקים גבשושיות תוך כדי. אופים 15-20 דקות, עד שהסקונס מזהיבים מעט ונסדקים בלחיצה.