יש לו את זה: מייקאובר לחומוס

מכירים את הקטע הזה בסרטי תיכון אמריקאיים בו החנון/ית מוריד/ה את המשקפיים ופתאום כולם שמים לב שהיא נראית כמו רייצ'ל לי-קוק? כלומר, בניגוד לקודם לכן, אז היא נראתה כמו רייצ'ל לי-קוק עם משקפיים? אז זה מה שאנחנו הולכים לעשות היום לחומוס מקופסה.

תפעול סטנדרטי של חומוס מקופסה ניתן לתיאור על ידי האלגוריתם:

1. לך/י לסופר וקנה/י את החומוס שנראה לך הכי פחות מגעיל

2. כל עוד לא עצלנים מכדי להכין ארוחת ערב בצע/י:

2.1 הכן/י ארוחת ערב יותר שווה מחומוס תעשייתי ופיתה במיקרו

3.  אם יש חומוס במקרר אזי:

3.1 חמם/י פיתה במיקרו עד למצב "קרטון"

3.2 העמיסו עליה חומוס קר ואנמי

3.3 התבאסו שזה לא סעיד/אבו דאבי/אבו חסן/אבו שוקרי/מה שסבתא שלך מכינה לבד בבית

4. אחרת:

4.1 הזמינו פיצה

סיבוכיות: O(מספר הימים בהם בישלתם ארוחת ערב + מספר קופסאות החומוס שיש לכם במקרר).

צעד 3 של האלגוריתם שלנו ניתן, כפי שרמזה כותרת הפוסט, לייעול. על ידי שינוי פקודות 3.1 ו-3.2 (בלי לפגוע ביעילות!) אנחנו יכולים לוותר לחלוטין על פקודה 3.3 ובכך לחסוך זמן ריצה ולהנות מארוחה שאשכרה לא גורמת לנו להרגיש רע כי אנחנו עצלנים. קרי, אם היינו אנשים שאוכלים כדי לחיות כנראה לא היינו מתקשרים על פני בלוג אוכל. לפיכך, אני מניחה כי גם אצלכם, קוראים יקרים, התנהגות כמו אכילת אוכל לא טעים גורמת לכם ללעוס בנימה אפולוגטית-משהו, משל הייתם מכניסים המבורגר של מקדונלד'ס ל"אל בולי". אז בפוסט הזה נדבר על איך לא לחלל את מקדשנו (אה, הלונה פארק שלנו) בעזרת כמה עזרים מטבחיים פשוטים שיכולים להפוך חומוס מקופסה ופיתה מהמקפיא למנת חומוס "מסעדתית" סבירה עד מהנה.

צריך להקפיד רק על כמה דברים פשוטים:

1. לקנות חומוס חלק (בלי אקסטרא תיבולים משונים, חריף, וכו'. אנחנו נוסיף את זה בעצמנו) ורצוי אחד כזה שטעים לכם. אני מחבבת את האורגני של "עדן טבע מרקט", שתיאורטית לא מוסיפים לו כל מיני חומרים תמוהים, אבל גם ההוא עם ממש-הרבה-טחינה, כמדומני של "אחלה", זכור לי כדי בסדר. לכו בעקבות תחושת הבטן שלכם. מילולית.

2. פיתות עם התחלה טובה. אני לא מצפה מכם ללכת לקנות פיתות טריות בכל פעם שבא לכם לאכול חומוס כי הליכה לסופר זה אירוע מכונן שמצריך מדיטציה עמוקה, הבנה של ה"עצמי" והכנת רשימת קניות, שלושה דברים הדורשים לכל הפחות training motage לצלילי "אצא לי השוקה", ולוקחים הרבה זמן. לא. ב"התחלה טובה" אני מתכוונת שאם כבר הלכתם לסופר, קנו פיתות שמרגישות רכות (אפשר למשמש דרך הניילון. אל תקנו את הקשות המעפנות שעומדות שם כבר יום). מיד כשאתם מגיעים הביתה שימו אותן, סגורות היטב בשקית (או קופסה), במקפיא, כשהן בשיא טריותן המהממת. בעזרת טריק קל ופשוט (אידוי, האהא) אנחנו נחזיר להן את חיותן המלבבת והשמיכת-פוך-ית תוך חמש דקות. בתמונה למעלה: פיתה פוטוגנית מקמח מלא שבזכות האידוי אינה יבשושית ומבאסת.

3. מיץ לימון טרי, כי למשומר יש טעם לוואי. אם שמים קצת בתבשיל זה אולי לא משנה (אם כי יכול להיות שלכם זה כן), אבל כאן מדובר במרכיב עיקרי בתיבול וחשוב שיהיה טוב וטעים.

4. שמן זית טעים. כנראה שאם אתם מבשלים, כבר יש לכם אחד כזה בבית. במקרה זה, שוב, מדובר במרכיב חשוב בתיבול אז כדאי שיהיה משהו שטעים לכם גם סתם ככה, בלי שהוא חלק ממנה מתובלת שבה בקושי מרגישים את נוכחותו. אני מחבבת שמן מזן זיתים שנקרא "לצ'ינו", שהוא תיאורטית עדין יחסית, אבל ת'כלס כמעט כל שמן זית כתית מעולה של חברה גדולה בארץ הוא טעים.

5. תזמון. הכינו את הפיתות לפני החומוס, כי אם החומוס יחכה לפיתות, יווצר עליו קרומוס ותהיו עצובים.

שתי מנות נדיבות, עשר דקות עבודה אם אתם ממש איטיים.

החומרים:

פיתות בהתאם לקיבולת והיכולת

מיץ מלימון אחד (בערך שתי כפות)

שן שום קצוצה לקוביות קטנטנות או כתושה (כתושה = פיזור יותר טוב בתערובת אבל צריך לנקות את הכותש, קצוצה = עבודה איטית יותר, אבל המדיח החתיך מרוצה)

שלוש-ארבע כפות שמן זית

פלפל שחור

חבילת חומוס גדולה ללא תבלינים מוזרים (500 גרם)

פפריקה מתוקה, כמון אם אתם אוהבים

אופציה: חופן פטרוזיליה טרייה קצוצה דק (כי דיברנו על זה שלא צריך ללכת לסופר במיוחד)

ההכנה:

מאדים את הפיתות: מרתיחים כוס מים בסיר (או בקומקום, וכשהם רותחים שופכים לסיר). שמים את הפיתות, קפואות מהמקפיא, בסיר אידוי מבמבוק עם מכסה סגור ושמים מעל סיר המים הרותחים. אם יש לכם שושנת אידוי, פשוט מסדרים את הפיתות עליה וסוגרים את המכסה של הסיר. אם אין לכם שושנת אידוי ולא סיר במבוק אפשר לקחת מסננת מתכת בקוטר הסיר או קצת פחות, לשים אותה על פתח הסיר, לשים את הפיתות בפנים ולכסות במכסה מתאים. מדובר בקונסטרוקציה לא יציבה במיוחד, אבל המטרה מקדשת את האמצעים. פשוט דאגו שהילדים/חתול לא יסתובבו באזור. הפיתות צריכות להתאדות בערך חמש דקות כדי להיות חמות ובלי "איים" קפואים. השתדלו לא לשים אותן בערימה אחת על השניה, אלא בצורת פרח, כשהחפיפה ביניהן מינימלית, כדי שלא יווצרו קטעים סמרטוטיים.

בזמן שהפיתות מתאדות, מכינים את ה"רוטב" לחומוס: מערבבים במרץ (אפשר לנער בצנצנת קטנה) מיץ לימון, שמן זית, את שן השום הכתושה ופלפל שחור לפי הטעם (לא פפריקה וכמון! את זה שמים למעלה).

"מצלחתים" את החומוס: מחלקים את קופסת החומוס חצי-חצי בין שתי צלחות בינוניות (בקוטר חמישה-עשר סנטימטר בערך, כדי ששכבת החומוס תהיה עבה ולא תתייבש תוך שניות). משטחים כך שיכסה את תחתית הצלחת בשכבה עבה ואז עוברים עם כף וחופרים "חפיר" סביב מרכז הצלחת, כך שנוצרת גבעת חומוס באמצע ומין שקע מעגלי מסביבה. ככה:

עכשיו, מגיע שלב הסרת המשקפיים של החומוס. השלב בו הוא הופך משיק לגיק (גיק זה הרבה יותר שווה), מקלארק קנט לסופרמן, מאפס לנכס, וכו'. שלב חימום החומוס (או: חימומוס). יודעים למה חומוס במסעדה כל כך טעים? כי הוא לא קר מהמקרר. הוא חמים, או לפחות בטמפרטורת החדר, ולכן מרגיש הרבה פחות גבשושי ואנמי. חממו את החומוס כשהפיתות כמעט מוכנות. לצלחת חומוס אחת במיקרוגל ממוצע מספיקות עשרים שניות. אנחנו לא רוצים את החומוס רותח, אלא רק קצת מעל טמפרטורת החדר. אם אתם מפקפקים במיקרוגל שלכם, עדיף לחמם בפולסים של עשר שניות כדי שלא יהיה לכם מרק קרם חומוס מעודן עם נגיעות שמן זית לימוני וקורטוני פיתה.

אין לכם מיקרו? פשוט הוציאו את החומוס מהמקרר חצי שעה לפני שאתם מתכוונים לאכול (והשאירו מכוסה עד ההכנה, כמובן). הוא לא יהיה חמים וטעים, אבל הוא יהיה לא-קר-ודי-בסדר-כזה.

שפכו על קערות החומוס את ה"רוטב", חצי בכל צלחת. פזרו על פניו קצת פפריקה, קצת כמון ואם יש, אז גם את הפטרוזיליה. להגיש מהר עם הפיתות, כי חומוס שעומד נהיה פיכס. לאקסטרא אותנטיות חומוסייתית, הפעילו את ערוץ הספורט על "מיוט" ואת הרדיו על גלגלצ/מזרחית.

בונוס: חריף ביתי בשתי שניות

טוחנים במעבד מזון (אפשר ב"קופסת הטחינה" של בלנדר מוט) פלפל ירוק חריף אחד חתוך גס עם הגרעינים, 1-2 שיני שום ומיץ מחצי לימון עד למרקם מחיתי-גס. אוהבים כוסברה? אפשר להוסיף רבע צרור לכל העסק לפני הטחינה. אפשר, אם יש לכם זמן וכוח, לכתוש עם מעט מלח גס במכתש ועלי במקום לטחון בבלנדר. זהירות, יוצא חריף מאוד. לקצת-פחות-חריף, מוציאים את הגרעינים מהפלפל. מחזיק מעמד יום-יומיים במקרר.

בקיצור:

מאדים פיתות למשך חמש דקות. בינתיים, מערבבים היטב מיץ לימון, שמן זית ושן שום קצוצה/כתושה. שמים את החומוס בצלחת ומורחים אותו כך שיש גבעת חומוס באמצע ושקע מעגלי סביבה. מחממים לכמה שניות במיקרוגל. שופכים את תערובת שמן הזית ומפזרים מעל כמון, פפריקה ופטרוזיליה. מגישים עם הפיתות.

מוֹצ'י

והפעם: קינוח אקזוטי מארצות מרוחקות! מוצ'י (Mochi) הם מעין "עוגות", שעשויות מקמח אורז דביק המעובד לצורות דקורטיביות (בדרך כלל עיגול או ריבוע). מוצ'י ידוע יותר במערב כ"הקינוח המוזר הזה מבצק אורז שממולא בדברים מתוקים", אבל האמת היא שהשם האמיתי שלו הוא דאיפוקו (daifuku), בעוד מוצ'י זה השם הכולל יותר. סוגשל המרווח בין "סלט" ל"ניסואז". מוצ'י נאכל ביפן בדרך כלל בראש השנה היפני, גם במאכלים מלוחים (נגיד כתוספת למרק), בעוד דאיפוקו הוא ממתק שאוכלים כל השנה.

אני מניחה שאחרי הפתיחה מה שאתם בעיקר חושבים הוא "מה זה לעזאזל?". ככה: מוצ'י (זה שם יותר חמוד, אז נשתמש בו, בסדר?) זה כדור מבצק אורז דביק (glutinous rice, נקרא ככה בגלל glue של "דביק" ולא בגלל גלוטן, כן?) שממולא ב… פחות או יותר מה שמתחשק לכם. אפשר למלא בחתיכת פרי, בטראפל או כדורי שוקולד, בתות שלם, במרציפן… אפילו גלידה. היפנים ממלאים גם במחית שעועית אזוקי מתוקה.

קמח אורז דביק ניתן למצוא לפעמים בחנויות טבע, באגף הקמחים ללא גלוטן. אני לא יודעת אם הקמח באמת נטול גלוטן, אבל מכיוון שהוא עשוי רק מאורז דביק טחון ומים, אני לא רואה שיש מה ש"יגלטן" אותו בהנחה שבאורז דביק אין גלוטן. שימו לב שמדובר בקמח אורז דביק ולא קמח אורז רגיל (במקרה של החברה הספציפית הזו, האריזה של קמח האורז הרגיל כחולה ושל הדביק ירוקה). להכין מוצ'י מקמח אורז רגיל כנראה לא יעבוד, המרקם לא יהיה כמו שצריך. האריזה שאני קניתי (בעדן טבע מרקט)עלתה 18 שקלים, מספיקה לבערך שתי נגלות של מוצ'י ונראית ככה:

מכיוון שמוצ'י הוא קינוח יפני, הוא יכול להיות גיוון מעניין לקינוח ארוחת הסושי הבאה שתעשו (למרות שגלידת תה ירוק זה גם טוב, ואני אומרת את זה לחלוטין כי אני רוצה שהגלידה הזו תהיה פופולרית מספיק כדי שיביאו אותה לכל הסניפים של וניליה). ראו הוזהרתם: למוצ'י יש מרקם דביק מאוד, ובכל ראש-השנה-היפני כמה וכמה יפנים נחנקים למוות מאכילה לא זהירה של מוצ'י (כלומר, בלי ללעוס, למשל). הבצק החיצוני עובר בישול (אידוי או מיקרו), אבל הוא עדיין די דביק. ללעוס היטב ועדיף, כנראה, לא לתת לילדים קטנים.

המילוי נתון לבחירתכם האישית. המילויים שאני בחרתי להכין הם תה ירוק (כי אני משוגעת על קינוחים בטעם תה ירוק) ומילוי דובדבן. למילוי תה ירוק צריך אבקת מאצ'ה, שזה בעצם עלי תה ירוק טחונים לאבקה דקיקה. יש לה טעם "עשבי"-משהו ומיוחד, קצת מריר. לא כולם אוהבים את זה, אז קחו זאת בחשבון. את המאצ'ה גם אפשר לקנות בחנויות טבע. אני מצאתי את שלי ברשת בריאות תל אביבית מפונפנת כלשהי (זו שיש לה סניף בדיזינגוף סנטר והשם שלה פרח לי מהראש), אבל ראיתי שיש מדי פעם גם ב"עדן טבע מרקט".

שקית של חמישים גרם עולה אמנם בסביבות 35 שקלים, אבל היא מספיקה להמווווווון זמן, כי קצת אבקה נותנת הרבה טעם. אפשר להכין איתה שייקים, עוגות ורטבים מיוחדים לקינוחים (חשבו על טארט עם קרם שוקולד לבן ותה ירוק שמעליו מסודרים משמשים). אפשר, כך שמעתי, גם לצרוך אותה בתה. אם מילוי התה הירוק לא נראה לכם, ראו וריאציות בסוף. למילוי הדובדבים יש טעם עדין מאוד, והדובדבנים הם בעיקר בשביל הצבע. אם אתם רוצים טעם חזק יותר, אפשר לנסות להוסיף יותר ריבה ו/או חצי כפית מיץ לימון לחמצמצות.

המתכון אינו טבעוני, אך ניתן ל"טיבעון" די בקלות (ראו הסברים בסוף). לא ניסיתי את הוריאציה הטבעונית (לא היה לי חלב קוקוס בבית), אבל אין סיבה שהיא לא תצא בדיוק אותו הדבר רק עם טעם קל של קוקוס. יש לי חשד שמוצ'י על חלב שקדים יצא טעים, אבל עוד לא ניסיתי גם. לחוקר האמיץ מובטח פרס (כמו כן: pics or GTFO).

חצי שעה-ארבעים דקות עבודה נטו, עשרה-חמישה עשר כדורי מוצ'י (תלוי כמה מילוי וכמה בצק תקצו לכל אחד). אם יש לכם זמן, מומלץ לקרר את המילוי במקרר ולא במקפיא כדי שיהיה קל יותר לעבוד איתו. כמויות המילוי שמצוינות במתכון מספיקות לכל המוצ'י, אז אם רוצים לעשות חצי-חצי מבחינת טעמי המילוי, פשוט צריך לחלק כל כמות לשתיים ולהכין לפי ההוראות. שומרים את המוצ'י במקרר עד לפני האכילה. המתכון לבצק מעובד מהבלוג הזה.

את המוצ'י אפשר להגיש קר מהמקרר (פחות טעים לדעתי, אבל אולי בעיניכם זה ימצא חן), או בטמפרטורת החדר. פשוט הוציאו מהמקרר חצי שעה לפני שאתם מתכוונים לאכול. הם מחזיקים מעמד מחוץ למקרר במקום ממוזג בערך שעתיים. מומלץ להכין באותו יום בו אתם מתכוונים לאכול, כי אחרי יום הם מתייבשים קצת ונסדקים, גם במקרר.

החומרים:

לבצק:

220 גרם קמח אורז דביק (שתי כוסות + שתי כפות)

100 גרם אבקת סוכר (בדיוק חבילה סטנדרטית אחת. אוהבים מתוק? תוסיפו עוד כף או שתיים של אבקה למוצ'י מתוק יותר וקצת יותר יציב)

200 מ"ל חלב או נוזל/חלב קוקוס (ארבע חמישיות כוס, הא הא. אופציה נוספת: כוס פחות שלוש כפות. אל תשתמשו בקרם קוקוס, יש בו יותר מדי שומן)

מילוי תה ירוק (שהוא בצבע ירוק):

200 גרם שוקולד לבן (שתי חבילות)

60 מ"ל שמנת מתוקה (רבע כוס)

30 גרם חמאה (שתי כפות, קצת יותר מרבע חבילה "רגילה")

כפית אבקת מאצ'ה

מילוי דובדבנים (שהוא בצבע ורוד-סגול):

200 גרם שוקולד לבן

60 מ"ל שמנת מתוקה (רבע כוס)

30 גרם חמאה (קצת יותר מרבע חבילת סופר, נו)

שתי כפיות ריבת דובדבנים (ועדיף: מעדן פרי ללא סוכר סטייל "סן-דלפור", אבל אז צריך למעוך קצת את הדובדבנים השלמים שבתוכו כדי שלא יהיו גושים גדולים מדי). תחליף ראוי: מחית מעשרה דובדבנים חמוצים. פשוט צריך למעוך את הדובדבנים טוב בתוך מסננת ולהשתמש במיץ ובמה שאינו קליפות וגרעינים. זה רק יותר עבודה… אני השתמשתי בריבת דובדבני מורלו של חברת Tiptree.

ההכנה:

מכינים את המילוי (כי הוא צריך להתקרר):

שוברים את השוקולד לקוביות ושמים בקערה. בקערה אחרת (אפשר קטנה, כמו למשל כלי לסופלה), שמים את השמנת המתוקה ואת החמאה. מחממים את השמנת+חמאה במיקרוגל עד שכל החמאה נמסה והשמנת רותחת. חממו תוך פקיחת עין, כי שמנת מתוקה גולשת. לנמנעים ממיקרו, אפשר לחמם את התערובת במחבת או סיר קטן עד רתיחה. שופכים את השמנת על השוקולד וממתינים דקה-שתיים. מערבבים (רצוי בעזרת מרית גמישה) עד שהשוקולד נמס. הסיבה לכך שאנחנו מכינים את הגנאש למילוי בשיטה המסורתית, במקום לערבב הכל ולתקוע במיקרו, היא ששוקולד לבן נוטה להישרף ממש בקלות במיקרוגל (בניגוד לשוקולד מריר) ועדיף להמיס אותו בחום הלא-ישיר של השמנת החמה.

כשהשוקולד והשמנת הפכו לקרם אחיד, בלי גושישי שוקולד קטנים (אם התערובת מסרבת להינמס, אפשר לשים אותה במיקרו לכמה שניות, אבל ממש קצת! לא יותר מעשר!) – מוסיפים את אבקת המאצ'ה או את ריבת הדובדבנים. מערבבים עד שהתערובת בצבע אחיד (אם השתמשתם בריבה, התערובת תהיה ורודה, אבל עם גושים קטנים של דובדבן). תערובת הדובדבן צריכה להיות ורודה. תערובת התה הירוק צריכה להיראות כמו משהו ממקבת':

מכסים בניילון ושמים לחצי שעה בערך במקפיא (או עד שמוצק) או לשעה-שעה וחצי במקרר. חשוב שהתערובת תהיה מוצקה מאוד אבל לא לגמרי קשה כדי שנוכל לגלגל ממנה כדורים. בזמן שהתערובת במקפיא, אפשר לערבב את הבצק ולשים אותו לאידוי (ר' למטה).

כשהתערובת יציבה, עושים ממנה כדורים של שלושה סנטימטר בערך (קוטר של חצי שקל). כשסיימתם לכדרר, שימו את כל הכדורים בשכבה אחת בצלחת, כסו בניילון ושימו במקפיא. הצעד הזה חשוב כי עובדים עם בצק המוצ'י כשהוא קצת חם, ואם הכדורים לא יהיו קפואים לגמרי, יהיה קשה מאוד לגלגל את המוצ'י הממולאים כי הכל ימס. צריכים לצאת לכם בסביבות שנים עשר כדורי מילוי.

מכינים את הבצק:

מערבבים בקערה קמח אורז דביק עם אבקת סוכר. שופכים פנימה את החלב (או נוזל הקוקוס) ומערבבים בכף עד שנהיית תערובת אחידה, נוזלית יחסית, עם מרקם של דבק פלסטי, שאפשר לצבוט אבל לא ממש להרים. ככה:

עכשיו צריך "לבשל" את הבצק. אופציה א' (שניסיתי): שמים את הקערה עם הבצק as is בתוך סיר אידוי מבמבוק, מכסים, שמים על סיר בגודל מתאים ומאדים חצי שעה-ארבעים דקות על אש גבוהה (כדי שהאדים יהיו מאסיביים). הבצק מוכן כשאתם נוגעים בו עם האצבע והבצק קצת קשה וכמעט ולא נדבק לאצבע (הבצק לא מאוד חם, אבל סיר האידוי מוציא אדים שורפים כשפותחים אותו, אז בזהירות).

אופציה ב' (שלא ניסיתי, אבל האינטרנט אומר שזה עובד): לכסות את הקערה בניילון נצמד (ודאו שגם הקערה וגם הניילון עמידים בחום) ולהכניס למיקרו על עוצמה מירבית לשתיים-שלושה דקות (עדיף, לטעמי, לדקה בכל פעם ואחרי כל נגלה לבדוק). הבצק מוכן, שוב, כשהוא מוצק ופחות דביק.

כפי שכנראה כבר הבנתם, בצק מוצ'י דביק כמו טלנובלה לטינאייג'רס. לכן כדאי להניח על משטח העבודה נייר אפייה ואפילו "לקמח" אותו בשכבה דקה של אבקת סוכר כדי שלא יידבק. מכינים גם בהישג יד קערה עם מים (או פשוט עובדים ליד ברז), כי מוצ'י צריך לגלגל בידיים רטובות. עכשיו, מוציאים את הבצק מהקערה באמצעות קלף פלסטיק, מרית או ידיים רטובות (תיזהרו עם הידיים, כי הוא חם). אם עדיין חם לכם מכדי לגעת, כסו אותו בניילון נצמד ותנו לו לעמוד כמה דקות שיתקרר. אם שמתם אותו להמתין, כדאי לכסות אותו בניילון נצמד. אם הבצק עומד באוויר הפתוח, הוא מקבל קרום.

עכשיו, האופציה היפה והמסודרת היא לעשות מהבצק נקניק ולחלק את הנקניק לשתים עשרה חתיכות שוות. האופציה הפחות-מסודרת היא לדפוק על הבצק עד שהוא נהיה בצורת פיתה מרובעת ואז לחתוך שתי-וערב עם סכין לגושים קטנים ולגלגל כל גוש לעיגול בידיים רטובות. צריכים להיות לכם בערך שנים-עשר כאלו בגודל שווה, בהתאם לכמות כדורי המילוי שיצאה לכם.

בידיים רטובות, משטחים כל כדור לפיתה עגולה בעובי שני מילימטר בערך:

שמים במרכז כל פיתה "טראפל" מילוי:

ובידיים עדיין-רטובות סוגרים את הבצק על המילוי כמו שק כזה של נוודים מסרטים מצוירים ישנים.

צובטים את הקצוות ביחד לצורת עיגול ומוודאים כל הזמן שהידיים שלכם רטובות. ידיים רטובות = מוצ'י חלק ויפה, ידיים יבשות = בנו האובד של קראנג מצבי הנינג'ה. מחליקים את הבליטות במוצ'י בעזרת האצבע, בתנועות של מריחה. כמו עבודה בחימר :-)

זהו, יש בידכם מוצ'י עגלגל ממולא לתפארת ארץ השמש העולה. ממשיכים לשטח, למלא ולסגור באותו אופן את שאר המוצ'י. מומלץ לשים כל אחד בעטרות נייר כמו של קאפקייקס, כי אחרת הם ידבקו אחד לשני. בתמונה קישטתי כל מוצ'י בטעם תה ירוק בכמה גרגירי שומשום שחור כדי שאפשר יהיה להבדיל בין התה הירוק לדובדבן.

גיוונים:

-במקום שוקולד לבן, אפשר להכין את המילוי, עם או בלי אבקת התה הירוק, משוקולד מריר או חלב. במקום אבקת מאצ'ה, אפשר להוסיף למילוי כף של ליקר.

-בעונה, היפנים עושים מוצ'י שמורכב מתות שלם, ללא החלק הירוק, עטוף בבצק. זה מאוד יפה.

-מילויים טבעוניים #1: פירות עגולים קטנים שלא מטפטפים הרבה כמו דובדבים, ליצ'י מגולען(!), תותים, וכו'.

-מילויים טבעוניים #2: מאתיים גרם מרציפן, שאפשר, אם רוצים, לפזר עליו כף מאצ'ה (צריך יותר מלטראפלס כי למרציפן יש טעם חזק משל עצמו) וללוש אותם יחד עד שמתקבל מאצ'ה-פן (או מרצימאצ'ה). מגלגלים כדורים קטנים וממלאים את המוצ'י. מרציפן אין צורך לקרר לפני המילוי. אפשר גם לערבב את המרציפן עם מעט מחיות של פירות טריים (בערך כף על מאתיים גרם, שלא יהפוך לנוזלי).

-מילויים טבעוניים #3: מכינים את טראפל השוקולד הלבן לפי המתכון רק שבמקום שוקולד לבן משתמשים בשוקולד מריר, ובמקום שמנת מתוקה שמים 70 מ"ל (רבע כוס + כף) קרם קוקוס (פה עדיף קרם על חלב, בגלל אחוזי השומן). מוותרים על החמאה. כשאתם משתמשים בשוקולד מריר, אפשר פשוט לתקוע את השוקולד עם חלב הקוקוס במיקרו ולחמם בפולסים של עשרים שניות עד שהתערובת נמסה ואחידה.

-לא יפני אבל שיקי: חברת "מימון" מוכרים שבבי קוקוס גדולים מסוכרים. לפזר אותם בצלחת ולגלגל בהם את המוצ'י לפני ששמים אותם במנג'טים לא יקים עליכם מרד. אולי.

-כנ"ל פצפוצי דרז'ה (נו, השוקולדים הקטנטנים האלו ששמים על עוגות), אבל עדיף, אם אתם יכולים, להשתמש בסוג ההולנדי האיכותי. זה שאולי פעם ראה עץ קקאו בחייו.

-גרסת ההארד-קור: מוצ'י גלידה. במסעדות פאן-אסייאתיות זה קינוח נפוץ יחסית (לא בארץ, נו) – אבל קצת מורכב להכנה בבית. מוציאים גלידה מהמקפיא עשר דקות לריכוך (רצוי גלידה "חלקה" כמו וניל, שוקולד, תות, תה ירוק, וכו'). בעזרת כף גלידה קטנה או כף פריזיאן, מוציאים כדורים לצלחת שטוחה ומיד מחזירים למקפיא. מקפיאים לפחות שעה, עד שהם קשים ממש. מכינים את מתכון הבצק כמו בהוראות, וממלאים באותה דרך (רק כשהבצק פושר-יחסית, ולא חם ממש. עם בצק קר קשה מאוד לעבוד והוא לא יוצא יפה ובצק חם ימס את הגלידה). הטריק היחיד הוא להוציא בכל פעם כדור גלידה אחד מהמקפיא ואז להחזיר את המוצ'י הממולא למקפיא מיד כשסיימתם, כדי שלא הכל ימס ויברח. שומרים במקפיא במקום במקרר, ומוציאים מהמקפיא חמש דקות לפני שמתכוונים לאכול כדי שהגלידה תהיה רכה וטעימה.

בקיצור:

מכינים מילוי: שוברים את השוקולד ושמים בקערה. בקערה אחרת מחממים את 60 המ"ל שמנת מתוקה עם 30 גרם חמאה עד שהשמנת רותחת והחמאה נמסה. שופכים על השוקולד, מחכים דקה ומערבבים לקרם חלק. מוסיפים אבקת תה ירוק או ריבת דובדבנים. מקררים עד התמצקות (בערך חצי שעה במקפיא, או שעה וקצת במקרר). מגלגלים כדורים בקוטר חצי שקל ומחזירים למקפיא עד השימוש.

מכינים בצק: מערבבים בקערה אבקת סוכר ו-220 גרם קמח אורז דביק. שופכים חלב ומערבבים לתערובת אחידה ודביקה. מאדים בסיר אידוי למשך ארבעים דקות (או עד שנהיה מוצק ופחות דביק), או מכסים בניילון נצמד ומחממים במיקרו למשך שתיים-שלוש דקות עד שמתמצק. מוציאים מהקערה, מחלקים לשתים-עשרה ומגלגלים לכדורים בידיים רטובות. מועכים כל כדור, מניחים במרכזו כדור מהמילוי הקפוא ועוטפים היטב. צובטים את הפתח ומחליקים, עדיין בידיים רטובות. שומרים במקרר, אבל מגישים בטמפרטורת החדר.

פודינג תפוזים

אז נכון שאנחנו בסוף עונת התפוזים (עם ניצה) – אבל המתכון הזה מיוחד ושווה את ציד התפוזים. הוא מיוחד כי לפני ארבע שנים נפטרה סבתא שושנה, שעשתה את פודינג התפוזים הכי טוב בעולם. איכשהו תמיד כשהייתי באה לבקר את סבא וסבתא, היו במקרר צלוחיות זכוכית חומות מכוסות בצלחת קטנה (ע"ע תחתית לספל), מלאות בפודינג כתום טעימטעימטעים. סבתא ידעה שזה מה שאני הכי אוהבת, וכמו בפך השמן של חנוכה תמיד היה עוד פודינג למחרת, אחרי שאכלנו. בכיתה ז' כבר הבנתי את ייעודי הקולינרי (או ליתר דיוק, את העובדה שבמשפחה שלנו מאוד אוהבים אוכל) ובשביל עבודת השורשים הכנתי ספר בישול משפחתי. סבתא חלקה את המתכון, כמובן, אבל עד שהיא נפטרה לא ממש יצא לי להכין אותו. מאז אני משתדלת להכין אותו לפחות פעם בשנה, בתאריך האזכרה  – והוא עדיין טעים, אם כי לא כמו של סבתא.

כשהייתי קטנה הייתי פשוט די בהיי מהעובדה שזה נורא טעים, אבל בדיעבד אני יכולה להגיד שלקינוח הזה יש הרבה יתרונות נוספים: לוקח בערך עשרים דקות להכין אותו. יש בו מעט מרכיבים ולכן הוא זול. הוא טבעוני (נו, פרווה, תלוי מאיזה צד אתם מסתכלים על זה). אפשר להכין אותו בלי שום תוספת של סוכר ולכן מי שלא אוכל סוכר לבן (אבל כן אוכל פירות) יכול להנות ממנו. אם התפוזים טעימים, הוא גם מאוד טעים. אם התפוזים ככה-ככה, עדיין ניתן לשדרג אותו לרמה טעימה. המרקם שלו רך ודומה למילקי (רק לא חלבי. פשוט… פודינגי) ואם תמזגו אותו לכוסות על רגל במקום לכלי סופלה קטנים, הוא גם ייראה חגיגי. רק זהירות, לא להשתמש בכוסות דקות מדי. מוזגים את הפודינג כשהוא חם והכוס עלולה להישבר אם היא לא מיועדת לכך.

רצוי להשתמש במיץ תפוזים שסחטתם על המקום, ממש לפני ההכנה. לטעמי למיץ קנוי, אפילו "סחוט-טרי" למיניו, יש טעם לוואי מריר והוא די אנמי. למיץ תפוזים טרי יהיה בדרך כלל טעם מובחן יותר (אם כי רצוי שלא תנסו להכין את הפודינג באמצע אוגוסט. כנראה שלא יהיו תפוזים טובים אז), וגם אפשר להשלות את עצמנו שיש בו ויטמין סי (למרות שויטמין סי נקשר לאחת מסוגי המולקולות שבאוויר – חמצן נדמה לי – ו"מתנדף" אחרי זמן קצר יחסית, שלא לדבר על זה שהמיץ עובר בישול). בשביל חצי ליטר מיץ צריך בערך עשרה תפוזים.

שישה כלים בנפח 100 מ"ל (שזה מנות קטנות יחסית, אך מספקות), רבע שעה הכנה (לא כולל סחיטת תפוזים), שלוש שעות קירור לפחות.

החומרים:

500 מ"ל (נפח של בקבוק מי עדן, או שתי כוסות) מיץ תפוזים טרי. רצוי לטעום קצת ולראות אם הוא מתוק מספיק ואם יש לו מספיק טעם של תפוזים.

כפית תמצית וניל, אם לא השתמשתם בפודינג וניל (ר' הרכיב הבא)

שתיים וחצי כפיות גדושות קורנפלור מומסות ברבע כוס מים (רצוי לערבב טוב, שלא יהיו גושים) או שתיים וחצי כפיות גדושות של פודינג וניל לא אינסטנט מהול במים (סבתא השתמשה בפודינג וניל, אבל אני מוצאת שבשנים האחרונות קצת קשה להשיג אותו. בכל מקרה, האפקט יוצא זהה)

אופציה: כפית-שתי כפות סוכר חום, לפי הטעם.

אופציה: כף-שתיים מיץ לימון (רצוי גם סחוט טרי. היי, כבר לכלכתם את המסחטה)

ההכנה:

שמים בסיר קטן את המיץ ותמצית הוניל (אם לא משתמשים בפודינג), מכסים ומביאים לרתיחה לא-אלימה. אם המיץ לא טעים מספיק, מוסיפים לו את מיץ הלימון (שנותן טעם "הדרי") ואת הסוכר (כדי שיהיה מתוק). כשהמיץ רותח בעדינות, נותנים ערבוב למים+קורנפלור/פודינג וניל (כי האבקה שוקעת) ומוסיפים לסיר. מערבבים מיד ומנמיכים את האש. ממשיכים לערבב על אש קטנה בערך חמש דקות, עד שהמיץ מתעבה. חשוב לערבב כדי שהקורנפלור לא יתגבש לגושים. כשהפודינג מתמצק, תרגישו שיש יותר התנגדות בערבוב, ואם תוציאו את הכף ותציירו עליה פס עם האצבע, תוכלו לראות "שביל" על הכף. זה אומר שהוא מוכן. מחלקים את הפודינג לקעריות. רצוי לתת לפודינג להתקרר לטמפרטורת החדר ורק אז לכסות (בניילון נצמד, למשל, או בתחתיות של ספלים) ולשים במקרר, אבל אם אין לכם זמן ו/או כוח, אפשר גם לכסות מיד. זה פשוט ייצור מין "קמטים" על פני השטח של הפודינג, אבל זה לא משפיע על הטעם או המרקם. הוא פשוט נראה פחות יפה. הפודינג צריך להיות במקרר לפחות שלוש שעות, למרות שאני גם אוהבת אותו פושר ונוזלי-למחצה.

אופציות שדרוג למתקדמים (שעוד לא ניסיתי אבל לגמרי הייתי מנסה אם לא הייתי מתקמצנת לקנות את החומרים ו/או לא הייתי חושבת שהפודינג של סבתא מושלם כמו שהוא):

-להוסיף לפודינג, אחרי הבישול ולפני שמוזגים לכוסות, כף ליקר תפוזים, כמו קוואנטרו למשל.

-אחרי שהפודינג קר ויציב, להמיס שמנת מתוקה עם שוקולד מריר ביחס של 1:1 (בערך 100 גרם משניהם) ולשפוך אותם למעלה בתור שכבת גנאש למוזרים שאוהבים שוקולד-תפוז.

-להוסיף כמה טיפות של מי זהר לפודינג. תפוזים+תפוזים=טוב.

-להגיש עם קצפת מעל, רצוי כזו שהוקצפה עם קצת סוכר וקצת ליקר תפוזים.

צ'ילי נון-קרנה

רבות נכתב על יתרונות של תזונה צמחונית. הומניות, מוסריות, וכו' וכו' וכו'. העובדה היא שאני:

1. יותר מדי אוהבת בשר בשביל לוותר עליו לגמרי

2. יותר מדי אנמית כרגע בשביל לוותר עליו לגמרי

3. מותר האדם מהבהמה, וכו'

גורמת לכך שבעת פרסום הרשומה, התגית הכי גדולה ברשימת התגיות היא "בשרי". מצד שני, תהליך ייצור הבשר כיום מזהם מאוד את הסביבה (החל באוכל שצריך לתת לאוכל ומצריך ריסוסים ואנטיביוטיקות ושות' ותורם נרחבות לאפקט החממה וגם מכלה שדות שימושיים לטובת גידולים של דגנים פופולריים) וגם, כרגע, היחס לחיות משק הוא אכן לא כל כך סימפטי בלשון המעטה (ולכן אם יהיה בשר "חופש" מפוקח בארץ אני אקנה אפילו שהוא יקר יותר. העניין הוא שאין). אז ההמלצה היא כרגע לנסות לחתוך בצריכת הבשר יום אחד בשבוע, ואני משתדלת אפילו יותר.

אז מה אוכלים במקום הבשר? טופו מבושל זה נחמד, לחובבי הז'אנר (אני אוהבת במרק מיסו). זה לא ממש מחליף בשר. סייטן טחון, לעומת זאת, מרגיש ממש כמו בשר מבחינת המרקם וכשמתבלים, גם מבחינת הטעם. סייטן הוא פחות או יותר גלוטן טהור (אם אתם רוצים גם טבעוני וגם בלי גלוטן אתם מוזמנים לחפש בלוג של raw food) שמופרד מהחיטה בכל מיני תהליכים. אפשר להשיג אותו בחנויות טבע, בדרך כלל באיזור של הטופו (אם כי הוא לא טופו). יש לו צבע סגלגל ולא מאוד סקסי, אבל אם שמים אותו בגרסתו הטחונה ברוטב ומבשלים הוא נראה ומרגיש בדיוק כמו בשר טחון.

יתרון נוסף של צמצום בצריכת הבשר הוא כלכלי: 350 גרם צוואר טרי עולה (כרגע, באתר המשלוחים של שופרסל) 21 שקל, צלעות עולות אפילו יותר, ואלו הבשרים היותר-טעימים לטחינה. בשר טחון "מוכן" אני לא קונה כי אני קצת חוששת ממה ששמים שם, ועל בשר קפוא אין ממש מה לדבר. קופסת 350 גרם של סייטן טחון עולה 17 שקל. מכיוון שחסכנו את ארבעת השקלים האלו בחנות טבע, אפשר לקנות בהם מטרייה משוקולד חרובים ליד הקופה. זה טעים.

המתכון הזה הוא גם המתכון ממנו אני מכינה צ'ילי בשרי. פשוט מחליפים את הסייטן בבשר טחון. הוא שילוב של כמה וכמה מתכוני צ'ילי שאני מנסה על המדיח החתיך בתקווה שיום אחד אצליח להשתוות לטקס-מקס האותנטי עליו הוא גדל. למה דווקא טבעוני פתאום? כי למכרים טבעוניים מגיע גם לאכול מדי פעם. כי אוכל טבעוני נותן כוחות על. כי זה זול יותר וממרק מצפון. כי סייטן מחזיק במקרר חודשיים בכיף, ויחד עם שעועית משומרת, פאסאטה (רסק עגבניות עדין איטלקי שנמכר בבקבוק זכוכית), תבלינים ואורז המתכון הזה הוא פרקטיקלי מתכון מזווה, רק להוסיף פלפלים. מאוווווווד לא מומלץ לוותר על הקקאו במתכון. הוא מה שנותן את הטעם העמוק והעשיר שמציע שבישלתם את הצ'ילי בערך 12 שעות (למרות שבישלתם אותו רק עשרים דקות). הכוונה היא לאבקת הקקאו המרה וחלילה לא "שוקולית" ודומיו. אם אין אבקת קקאו, אפשר להשתמש בקצת שוקולד מריר (כן כן!). כאן אפשר לראות איך נראה הסייטן בקופסתו (משמאל) ואיך נראה הבקבוק של הפאסאטה:

שם המתכון גנוב מ"על השולחן". המתכון עצמו לא. מומלץ להגיש אותו עם אורז לבן (או, כמו שאני עשיתי, עם אורז בסמטי מלא שכביכול מוסיף למנה עוד קצת ערכים תזונתיים). ארבע מנות נדיבות, חצי שעה הכנה ובישול. אם אתם מכינים אורז במקביל, עדיף לשים אותו להתבשל לפני שאתם מתחילים ואז הוא יהיה מוכן בדיוק עם הצ'ילי.

החומרים

שתי כפות שמן לטיגון (במקרה הזה השתמשתי בשמן זית)

שני בצלים בינוניים, קצוצים לקוביות קטנות

שתי שיני שום, קצוצות לפרוסות דקות או לקוביות קטנטנות (לא כתושות, זה יישרף)

אופציה לאוהבי חריף: פלפל צ'ילי אדום או ירוק (האדום בדרך כלל חריף יותר), קצוץ לקוביות קטנטנות

שני פלפלים מתוקים (אני השתמשתי באחד צהוב ואחד אדום, אבל אפשר גם שניים אדומים או שניים צהובים או כתומים. מה שאתם אוהבים), קצוצים לקוביות בגודל חצי סנטימטר בערך.

חבילת סייטן טחון בטעם טבעי (לא אחראית לתיבול של הטעמים האחרים)

שלושת-רבעי בקבוק פאסאטה או קופסת שימורים אחת של קוביות עגבניות/עגבניות מרוסקות (לא רסק עגבניות. זה לא אותו הדבר)

קופסת שעועית משומרת, שחורה או אדומה (לא ברוטב עגבניות). לא לרוקן את הנוזל! משתמשים בו.

שתי כפיות פפריקה מתוקה (אני משתמשת בכפית פפריקה מעושנת וכפית פפריקה מרוקאית, שתיהן מתוקות, אבל גם פפריקה רגילה עובד)

כפית מחוקה אבקת קקאו או 10 גרם שוקולד מריר, כמה שיותר מריר (שתי קוביות "פרה" או קובייה אחת מהשוקולדים המהודרים-יותר)

רבע כפית מלח (או פחות, או יותר, לפי הטעם ולחץ הדם)

שתי כפות קטשופ (אני משתמשת ב"היינץ". אם אתם משתמשים באחרים, קחו בחשבון שהם עשויים להיות מתוקים יותר ולשנות את הטעם, אז להוסיף בזהירות. הקטשופ תורם לטעם ה"עגבנייתי" של הרוטב. אפשר גם כף רסק עגבניות, אבל אז תהיו תקועים עם קופסה פתוחה במקרר)

אופציה נוספת לאוהבי החריף עוד יותר: טבסקו

אופציה נוספת נוספת לאוהבי הכוסברה: כוסברה

ההכנה:

שמים במחבת גדול בעל שוליים גבוהים (מה שקוראים סוטז') את השמן עם הבצל ומטגנים את הבצל על אש בינונית-נמוכה עד שהוא מזהיב, בערך חמש דקות. כשהבצל מזהיב, מוסיפים את השום ואם רוצים, את פלפל הצ'ילי ומטגנים עוד דקה, עד שעולה ריח של שום. זהירות לא לשרוף אותו כי שום שרוף זה איכס. מוסיפים את שני הפלפלים ומטגנים עוד בערך חמש דקות (אם נדבק, כרגיל, אפשר להוסיף למחבת כמה כפות מים ולערבב וזה יפסיק להדבק. ניתן לחזור על התהליך בהתאם לצורך ואם זה קורה הרבה, רצוי להנמיך את האש), עד שהפלפלים מתרככים קצת.

כשהפלפלים רכים, מוסיפים את הסייטן. כשמוציאים אותו מאריזת הואקום שלו, הוא במין גוש סגול. צריך לפורר אותו ממש טוב בתוך המחבת בכף עץ ולערבב אותו עם שאר הרכיבים. כשהסייטן נראה ממש כמו פירורים (סגולים עדיין) ומפוזר באופן שווה בין שאר המרכיבים, אפשר להמשיך. ככה זה נראה באמצע התהליך:

וככה זה נראה בסופו:

מוסיפים את הפאסאטה/רסק העגבניות ואת השעועית על מיציה. נוזלי השימור של השעועית סמיכים ויש להם טעם של שעועית, אז זה מוסיף. מערבבים שוב. מוסיפים את הפפריקה, הקטשופ, המלח והקקאו ומערבבים שוב. עושים "אווווווו" כשהכל מקבל גוון חום-אדום מהמם. אם משתמשים בשוקולד במקום בקקאו, פשוט מוסיפים אותו לסיר ומערבבים אותו פנימה עד שכולו נמס. אם רוצים, מוסיפים טבסקו לפי הטעם (לצ'ילי חריף אני מוסיפה בערך כף טבסקו). ממש לפני האכילה, כדי שלא ייבלו מהחום, זורים על כל מנה כמה עלי כוסברה קצוצים, אם רוצים.

מגישים על אורז לבן, או בתוך טורטייה עם חסה (ואם אתם לא באמת טבעוניים אז גם עם כף שמנת חמוצה וקצת גבינה צהובה מגוררת). ניתן לשדרג את המתכון אם מוסיפים לו פלפל צ'יפוטלה קצוץ (נמכר משומר באזור של הרטבים או השימורים האקזוטיים בחלק מהסופרים) או כפית טבסקו צ'יפוטלה. צ'יפוטלה זה פלפל מעושן כזה, ובאופן ברור זה מוסיף חריפות מעושנת לכל העסק. כמו כן, גם אם אתם אוכלים בקערה ולא טבעוניים, אפשר להוסיף גבינה צהובה מגוררת למעלה כי זה נחמד ונמס.

אורז של סבתא

סבתא שלי, אימא של אבא, בישלה מצויין. למעשה, שתי הסבתות שלי בישלו מצויין והרבה – וזאת בניגוד להורים שלי שלא ממש אוהבים לבשל ועושים זאת לעיתים די רחוקות. כשהייתי קטנה, הייתי מסתובבת לסבתא (שתיהן) די הרבה בין הרגליים, ועוזרת (כלומר, מפריעה) לה במטבח. לסבתא אימא-של-אבא היו כמה מאכלים שהיא הייתה מכינה בכל פעם שבאו אליה יותר משלושה אנשים בבת אחת: פודינג תפוזים, חצילים כבושים בשום (מאכל התאווה של המשפחה שלי) ואורז "סיני" עם ירקות. סבתא עשתה את האורז הרבה לפני שאהרוני הופיע בסביבה, ואין לי מושג מאיפה היא הכירה את המתכון או, לצורך העניין, את הקונספט של אוכל סיני. שיטת ההכנה, באופן מוזר, אכן דומה לשיטה של הכנת "פרייד רייס" בסגנון "סיני". שתיהן משתמשות באורז לבן קר שמוסיפים לירקות אחרי שמטגנים אותם במחבת – שלא כמו מאכלי אורז שבהם מבשלים את האורז בפעם הראשונה עם הירקות, שהם לדעתי הרוב הגדול בארץ. סבתא השתמשה בסויה של אסם (שהיא מאוד מתוקה ושונה מסויה יפנית), אבל אני הכנתי גם עם סויה של יאמאסה ויצא אותנטי באותה מידה. סבתא גם לא השתמשה באורז מלא, אבל אני הכנתי עם בסמטי מלא ובכלל לא מרגישים שזה לא אורז לבן. בכל מקרה, המתכון הזה הוא דרך מצוינת לשדרג סיר של אורז לבן שנשאר במקרר אחרי שנגמר לכם האיזה-תבשיל-ששמתם-עליו-לפני-כן. אפשר גם להכין אורז במיוחד. מה שכן, חשוב שהאורז יהיה קר מהמקרר ולא טרי מהסיר, כי אז הוא יתפורר במהלך הטיגון ותצא לכם מחית אורז. ראו הוזהרתם. אם משתמשים באבקת מרק בטעם עוף שאין בה מרכיבים מהחי (או מוותרים על אבקת מרק לגמרי), המתכון טבעוני. יוצא שבע-שמונה מנות תוספת נדיבות.

חומרים:

3 כפות שמן

2 בצלים גדולים

1 פלפל אדום

1 פלפל צהוב או כתום

2-3 גזרים (שניים אם הם גדולים, שלושה אם קטנים)

שלוש -ארבע כוסות אורז מבושל לפי ההוראות על האריזה ששהה במקרר לפחות חמש שעות. אם אתם מכינים "טרי", מספל גדול של אורז יבש יוצאת הכמות הדרושה.

3-4 כפות רוטב סויה

כף אבקת מרק עוף/בטעם עוף

רבע כוס צנוברים

הכנה:

שמים שמן במחבת רחבה עם שוליים גבוהים יחסית. קוצצים בצל לקוביות קטנות ושמים במחבת גם. מדליקים את האש (קטנה-בינונית) ונותנים לבצל להיטגן. בזמן שהוא מזהיב, מנקים את שני הפלפלים מזרעים וחותכים אותם גם לקוביות קטנות. מקלפים את הגזר ומגרדים אותו על פומפייה, על החורים הגדולים ביותר (לא אלו שפורסים, אלו שמגררים – אבל שיהיו הגדולים).

טיפ לטיגון בצל: נכון ששמנו רק שלוש כפות שמן ואלו די הרבה ירקות, אז אם אתם רואים שהבצל מתחיל להדבק למחבת, אין צורך להוסיף שמן. מספיק להוסיף למחבת שלוש-ארבע כפות מים, לתת ערבוב ולראות איך כל הבצל משתחרר מדביקותו. זה גם משחים אותו יותר מהר כי מיצי הירקות שהשחימו גם הם בתחתית המחבת "מתנקים" מהמחבת ו"צובעים" את הירקות שבתוכו. אפשר לעשות את זה שוב ושוב, בכל פעם שהירקות מתחילים להדבק.

בכל מקרה, כשהבצל הזהיב, מוסיפים את הפלפלים ומטגנים עוד כמה דקות, עד שהפלפלים מתרככים קצת (לוקח בערך חמש דקות). מוסיפים את הגזר ומטגנים עוד דקה.

מוסיפים למחבת את האורז, קר מהמקרר. אם הוא התגבש לגושים בקופסה, פשוט פוררו אותו בחזרה עם כף במחבת. צריך לערבב את האורז עם הירקות כך שכולו יקבל גוון צהבהב מהירקות. כשכל האורז מעורבב, מוסיפים שלוש כפות סויה ואת אבקת המרק. מומלץ לפזר את אבקת המרק על פני כל הסיר בעדינות, כדי שלא יהיו גושים. מעט דברים מגעילים יותר מגוש אבקת מרק באמצע הביס. אפשר להמס את אבקת המרק ברבע כוס מים ואז לשפוך אותה לסיר, אבל אז תצטרכו לחכות יותר זמן עד שהנוזלים יתאדו. אפשר גם לוותר על אבקת המרק אבל אז זה לא של סבתא, וגם צריך להוסיף יותר סויה.

טועמים. אם לא מלוח מספיק, אפשר להוסיף את הכף הנוספת של הסויה. מכבים את האש.

קולים צנוברים. זוהי משימה שאפשר לעשות במקביל לטיגון האורז, אבל זה דורש כשרונות מולטי-טאסקינג משמעותיים. צנוברים נוטים להישרף, מהר וללא התרעה, אז צריך לזכור טוב-טוב שהם שם ולבדוק אותם בערך פעם בעשר שניות.

אפשר לקלות צנוברים במחבת, ואפשר בתנור/טוסטר-אובן. כדי לקלות בטוסטר-אובן פשוט מפזרים אותם בתבנית, מפעילים (על בערך 200 מעלות) ומחכים חמש דקות. מרגע זה, בודקים אותם כל הזמן שלא יישרפו כי צנוברים זה יקר. הם מוכנים כשהם מקבלים גוון מעט יותר כהה מהצהבהב הראשוני שלהם. כשהם מוכנים, חשוב להוציא את התבנית מהתנור כי אחרת הם ימשיכו להיקלות מהחום שנשאר בתנור אחרי הכיבוי ויישרפו.

כדי לקלות במחבת (השיטה המומלצת אם אין לכם טוסטר-אובן קטן מאוד, כי חבל להפעיל תנור גדול בשביל רבע כוס צנוברים): מחממים מחבת על אש גבוהה ללא שמן. כשהמחבת חם, שמים עליו את הצנוברים ומדי כמה שניות מקפיצים אותם בעדינות (או מערבבים בכף עץ, אבל אז ליכלכתם עוד כלי). גם פה, הם מוכנים כשהם מתכהים רק קצת. במקרה הזה, כדאי להוציא מהמחבת כשהם מוכנים כדי שלא ימשיכו להיקלות מהחום של המחבת. מכיוון שהאורז כבר מוכן, אפשר להוסיף אותם מיד ממחבת הקלייה (או התבנית) לאורז. לערבב עד שהצנוברים מפוזרים היטב באורז, ולאכול פודינג תפוזים לקינוח.

בקיצור:

לחתוך בצל לקוביות קטנות, לשים במחבת עם השמן ולטגן. בינתיים, לנקות ולחתוך פלפל אדום וצהוב לקוביות קטנות ולקלף ולגרר את הגזר על פומפייה. כשהבצל מזהיב, להוסיף אליו את הפלפלים ולטגן עוד חמש דקות. להוסיף את הגזר ולטגן עוד דקה. להוסיף את האורז ולערבב אותו היטב עם הירקות עד שכולו צהבהב-משהו. להוסיף אבקת מרק וסויה ולערבב. לכבות את האש. לקלות צנוברים בתנור או במחבת ולהוסיף לאורז. לערבב שוב.