ביקורת מסעדות: יקיניקו טנקה

יקיניקו טנקה זו מסעדה בהרצליה שקיימת כבר שנים. 12 שנים, לפי הפרסום שלהם.  שמעתי עליה הרבה (כי זו אני וזה אוכל יפני), אבל אויה, תמיד הרגשתי שהקשר ביני לבין הכליות שלי עמוק מדי בשביל למכור אחת וללכת לשם. הקונספט של המסעדה הוא ישיבה בחדרים פרטיים סביב שולחן נמוך, כשבמרכז השולחן נמצא ה"יקיניקו", גריל יפני "ללא עשן" (כך לפי הפרסום שלהם ואכן, אמת בפרסום) שעליו צולים סוגים שונים של בשר. לאחרונה, נתקלתי בקופון שמציע ארוחת טעימות של סלטים, מנה ראשונה, בשרים ליקיניקו, קינוח, קנקן סאקה וכוס מיץ ב-159 שקל לאדם, במקום 320. בהתחשב במחירי המסעדות בארץ, זה נראה כמו דיל הוגן. אחרי חמש שנים של בניית ציפיות, הלכנו המדיח החתיך ואני לראות אם הן יתמלאו.

כמו שאמרתי, המסעדה היא לא חלל גדול סטנדרטי אלא מורכבת משישה חדרים המופרדים ביניהם בקירות עץ ונייר בסגנון יפני וסגורים עם דלת. בחדר שאנחנו ישבנו בו היה מקום לארבעה אנשים (על ספסלים מרופדים בכריות. זה די נוח, אבל ממש לא יתאים לאנשים עם בעיות גב או כאלו שקשה להם לשבת בלי משענת זמן ארוך). יש בחדר לחצן בשביל לקרוא למלצרים כי החדר הפרטי הוא, ובכן, די פרטי. המלצרים דופקים בדלת כדי להתריע שהם נכנסים, כנראה אחרי נסיון מביך אחד או שניים. החדר עצמו נעים ויפה, אם כי ראינו כמה אריחי פנלים שנפלו מהקיר זרוקים על הרצפה לצד שולחן, יען כי "רחוק מהעין רחוק מהלב". מי שעיצוב סטייל "צפרה" זה המינימום שהוא דורש כדי לצאת מהבית עלול למצוא את עצמו מאוכזב.

הפרסום בקופון מצהיר על ארבעה פתיחים, מנת פירות ים על פלטה לוהטת ("180 גר' נטו לסועד"), וכן כמה סוגי בשרים "300 גרם לסועד". מה שיש לי לומר בנושא זה הוא: פחחחחחחחחח. ובהרחבה:

המדיח החתיך (חתיך מתמיד) ואני הושבנו כלאחר כבוד. אחרי כמה דקות קיבלנו קנקן סאקה חם, שזה יין אורז יפני. הפירוט בקופון מציע סאקה חם או קר, וזה חבל שלא שאלו אותנו לפני כן כי אני ממש לא אוהבת סאקה כשהוא חם. כשהוא התקרר הוא היה דווקא טעים. הקנקן היה גדול יחסית (חמש כוסיות בערך), והספיק לנו לכל הארוחה. על המיץ ויתרנו לטובת מים, ולכן אני לא יכולה להגיד אם הוא טעים.

אחרי זמן המתנה מסוים (היינו מאוד רעבים), הגיעו הסלטים, אחד אחרי השני. ראשון הגיע סלט "מן טו אנוקי וואפו ני", שזה סלט מאטריות תפוחי אדמה (יפות מאוד, שקופות. היה מגניב) עם פטריות. נדמה לי שהפטריות היו שימיג'י, ולא אנוקי, אבל נדמה לי גם שהמלצרים אמרו את זה בזמן ההגשה. הרוטב של הסלט היה מאוד טעים, אבל האטריות בושלו יותר מדי והיו רכות ולא נגיסות. לטעמי, כמו האריחים השבורים, זה מראה על חוסר תשומת הלב של המסעדה לפרטים הקטנים. במטבח היפני יש חשיבות מאוד גדולה למרקם של האוכל (ולראייה העובדה שהם אוכלים מדוזות, שהן נטולות טעם אבל "מרקמיות" להפליא) – וזה היה מרקם משעמם מאוד.

בנוסף הוגש "טנקה וואפו סלדה", שהיה סלט חסה סטנדרטי ברוטב שמן שומשום ומשהו-חמוץ-כלשהו שהיה כנראה חומץ אורז או מיץ לימון. העלים היו טריים אבל הרוטב היה דומיננטי מדי. ה"קינוקו אגדשי דופו", קוביות טופו ופטריות שיטאקה חתוכות ברוטב מתוק, היו טעימים אבל מאוד מתוקים. מנת "שאקה מיסו ני", או סלמון ברוטב מיסו, היה קצת יבשושי ועם טעם חזק של דג. הדג הוגש בגושים קטנים וסבל, באופן מאוד לא-יפני, מחוסר אסתטיות בולט.

אחרי רצף הסלטים הגיעה המנה הראשונה, שרימפס וקלמארי על מחבת לוהט ברוטב מתוק. רוטב מתוק זה מוטיב חוזר אצלם. ברוטב הזה זיהיתי סויה, אולי מירין וללא ספק סוכר. בפירוט הקופון הוא מוצג כ"ציר פירות וירקות", אבל הירקות היחידים שראיתי היו רצועות גזר וכרוב שלא היה זכר לטעמם ברוטב, אז לכו תדעו. המחבת היה אכן לוהט. כל כך לוהט, שרוטב שרוף נדבק אליו מכל עבר. למרבה המזל, הוא נשאר דבוק ולא היינו צריכים לאכול אותו עם פירות הים. העניין הוא… 180 גרם לסועד זה לא שלושה שרימפים ושש טבעות קלמרי (לשנינו ביחד, כלומר) כשהכרוב הלבן שחתוך לרצועות נראה אולי קצת כמו קלמרי לעין בלתי-מזוינת. המנה הייתה פצפונת ממש, וכששאלתי את המלצרית היא אמרה שאמורים להיות בה 120 גרם לסועד. גם בזה אני מפקפקת. למרבה הצער, הקופונים לא היו אצלי ולא יכולתי לבדוק את ההבטחה. המנה הייתה מאכזבת עד מאוד. העניין המוזר הוא שיכולתי לראות את חריצי החיתוך הזהירים והמדויקים על הקלמארי, שמראים שהם כן משקיעים במנה – אבל שוב, מחפפים בפנלים.

ייאמר להגנת המסעדה שמשם והלאה המצב השתפר יחסית: נגלת בשר ראשונה של חזה אווז פרוס דק ורצועות שורט-ריב מגולגלות על גבעולי בצל ירוק הייתה מוצלחת מאוד. צלינו אותו בעצמנו על היקיניקו (אפשר גם לבקש שיגיע מוכן על פלטה לוהטת). הברווז מגיע מתובל, ואחרי צלייה על הגריל הוא שמנוני-מלוח-בשרי באורח מענג. את ה"נגי קלבי", שורט ריב עם בצל ירוק, צלינו רק עד מדיום-רייר וטבלנו, בהמלצת המלצרית, ברוטב מיץ לימון. טעים מאוד. העניין הוא ששמונה פרוסות בעובי נייר של חזה אווז וארבע גלילות בגודל זרת של אישה קומפקטית הם לא 150 גרם בשר לסועד, אפילו אם קוראים לבצל הירוק "בשר". אני לא בטוחה שהם אפילו 100. המנה שהגיעה אחר כך הייתה קצת גדולה יותר, אבל אין סיכוי שמדובר ב-300 גרם של בשר לסועד.

נגלת הבשר השנייה הורכבה מפילה (שמונה פרוסות שמנמנות בגודל של מחק), פרוסות דקות של שורט-ריב (שש מהן) ושמונה "ניירות" בשר לבן. הבשרים היו טעימים מאוד, כשהפילה רך מאוד והבשר הלבן משויש יפה אבל לא שומני. אפילו היינו די מלאים, כיוון שהקצב האיטי של הארוחה מפצה על העובדה ש, ובכן, נדיבות היא לא הצד החזק שלהם. הבשרים מוגשים עם רוטב "הבית" חמצמץ לטבילה ומלח גס.

אחרי מנוחה קלה נדרשנו לבחור בין סופלה שוקולד ל"מאקי", גליל קרפ שוקולד ממולא בקרם מסקרפונה. בחרנו בשני. בקשה לתוספת כדור גלידת תה ירוק נענתה ב"אנחנו יכולים לתת רק שלושה כדורי גלידה ב-45 שקלים", כיוון שכביכול מנת הגלידה שלהם מורכבת משלושה כדורים במקור (סאקה-לימון, שומשום ותה ירוק) ועל אף הנכונות להתגמש בטעם הגלידה, אי אפשר להוסיף כדור גלידה לקינוח. את גלידת התה הירוק שלי אכלתי בוניליה יומיים אחר כך ושני כדורים של גלידה סופר-איכותית עלו 15 שקלים. אני רק אומרת.

הקינוח היה טעים, יפה ולשם שינוי, נדיב. שמונה "סושי" עבים עם קרם לא מתוק מדי ורוטב שוקולד לטבילה. הדבר היחיד שהעיב על השמחה הוא שהם לא מוציאים את הקינוח מהפריזר מוקדם יותר והוא עדיין קצת "קרחי". כמו כן, תה ירוק חם היה מתאים להשלמת החוויה אבל פחדנו לשאול כמה עולה קנקן, עם המחירים הנוכחיים.

השירות היה נחמד, מתחשב וענייני, אבל הפגין חוסר תשומת לב מסויימת במקרים מסוימים, כמו פינוי הכוסות כשאנחנו עוד שותים, אי-אספקת מפיות או ניגוב של השולחן בין מנות.

אז בתחתית של השורה? היה לי כיף, אבל לא אחזור לשם. כיף כי זו חוויה מיוחדת לאכול בחדר פרטי, האוכל בסופו של דבר די טעים, אפילו אם הוא לא מושלם, ומדובר בארוחת טעימות איטית של ממש. כזו שנמשכת כמה שעות ובין המנות אפשר לשבת, לדבר ולנשנש. לא אחזור, כי המחיר יקר מאוד והתמורה לא מצדיקה אותו. אפילו אם יש רק 12 שולחנות בערב, מן הראוי שהמחיר יהיה שווה את התמורה. הפרסום שלהם שקרי, וחוסר תשומת הלב לפרטים הקטנים מאכזב. אם כבר לשלם הרבה כסף על ארוחה יפנית, כנראה שיש מקומות טובים מזה בארץ. אם אתם מעוניינים בחוויה אקזוטית-משהו והתמזל מזלכם להיתקל בקופון, אפשר לנסות. לא הייתי ממליצה לשלם מחיר מלא על ארוחה כזו.