ארוחות לא שמחות וקוראים לא שמחים

הרשומה הינה תרגום למאמר שכתבתי במסגרת הקורס האקדמי Writers' Writing Workshop שעשיתי בשנה א' באוניברסיטה. זוהי תגובה למאמר המפורסם Unhappy meals של מייקל פולן, שבו הוא גורס שאנחנו צריכים לאכול את מה שהסבתות שלנו אכלו, כי המזון המתועש שאנחנו צורכים היום אינו בריא לנו ולסביבה. מן הסתם, מומלץ לקרוא את המאמר שלו קודם – גם כי זה מאמר מפורסם ו"מכונן" בתעשיית האוכל וגם כדי שתבינו על מה לעזאזל אני מדברת. בתרגום הסרתי את ההפניות לציטוטים שהופיעו בגרסה האנגלית, כדי שיהיה קל יותר לקרוא. אם תרצו, אשלח לכם את המאמר המקורי. למרבה הצער, לא הצלחתי למצוא גרסה מתורגמת של המאמר של פולן.

המאמר "ארוחות לא שמחות" של מייקל פולן מנסה להזהיר את קוראיו מהסכנות האורבות בהעדפת מזון מתועש, המועשר בתוספים כביכול-בריאים, על פני ה"אוכל האמיתי" הישן והטוב. פולן טוען העדפה זו אינה בריאה כיוון שאוכל הוא "יותר, או פשוט שונה, מסך חלקיו". הוא מסביר כי צרכנית של נוטריאנטים (רכיבי תזונה, דברים כמו פחמימות, ויטמינים או חלבונים) – שהם לא בהכרח אוכל – לעולם לא תקבל מאוכל מועשר את כל שהיא צריכה, ובנוסף גם תחזיק בדעה ה'שקרית' ש"כל המטרה באכילה היא לקיים ולקדם בריאות גופנית". פולן מתנגד לנוטריאנטים, ולכן הוא מבקר שני מוסדות המעודדים את צריכתם. מוסד אחד הוא תעשיית המזון, המעוניינת למכור מזון זול וקל לייצור ולכן מפרסמת אותו כבריא. המוסד השני הוא תזונאים והגישה המדעית שלהם, כיוון שלטענת פולן הם עובדים תחת פרדיגמה שלא ניתנת ליישום על אוכל. עיקר המאמר מוקדש להצעה כי עלינו, הכבשים התועות שבולסות עשב אולטרה-מהונדס, להתעלם מכל מה ששני השדים הללו אומרים על מנת להיות בריאים יותר ומאושרים יותר. למרות שאני אכן מיישמת את הצעתו של פולן, להימנע ממזון מתועש ולקנות מחוות קטנות ורצוי אף אורגניות, המאמר של פולן הוא לא מה ששיכנע אותי לעשות זאת. קורא ביקורתי יכול לראות כי הטיעונים של פולן הם "קבוצה של הנחות רווחוֹת אך לא בדוקות", בדיוק כמו אלו של יריביו. אם תזונאים יטרחו לפרסם כמה טיעוני נגד מתנשאים ומעוררי-אשמה, פולן עשוי להיאלץ לאכול את כובעו המעובד-אך-עשיר-בנוטריאנטים. אני מסכימה עם פולן על כך שעלינו "לאכול אוכל", אבל טיעוניו אינם מבוססים היטב ועל כן, לא משכנעים.

הטיעון הבסיסי ביותר של פולן בעד הדיאטה המסורתית, הטענה כי אוכל מסורתי טוב מאוכל תעשייתי כי הוא שמר עלינו בחיים במשך מאות שנים, הוא גם הטיעון הכי בעייתי אצלו. פולן טוען כי אורחות-תזונה מסורתיים "לא היו שורדים אם לא היו שומרים את המקפידים עליהם חיים ומאושרים" במשך ההיסטוריה. המשמעות המעשית של הישרדות זו היא שצרכני הדיאטה העבירו את תרבות האוכל שלהם לצאצאיהם. בטיעון זה, פולן עושה בדיוק את אותה טעות שהוא מייחס לחוקרי הדיאטה הים-תיכונית: הוא מתעלם מהעובדה שאורח החיים שלנו שונה משמעותית מזה של הרב-סבתות שלנו. באין זיהום אוויר, סיגריות לכל דורש ותאונות דרכים רבות, אנשים חיו את חייהם בשלווה יחסית, מלבד מגיפה או שתיים. היו להם את כל הזמן והסיבות לשמר את תרבות האוכל המקומית שלהם, כיוון שאחרת הפטרייה החדשה והמעניינת שהם מצאו ביער הייתה הורגת אותם. גם לא היו להם את החשמל, המנועים והחומרים המשמרים המאפשרים לנו לייצר שניצל למיקרו שמחזיק מעמד חודשים במקפיא. בקיצור, האנשים האלו שמרו על הדיאטה המסורתית פשוט כי לא היו להם ברירות אחרות. אותם אנשים, בעבר, גם ילדו תריסרי ילדים שבתורם שמרו על אותה תרבות אוכל, ומתו בגיל ארבעים מפגישה מצערת עם דוב. איש לא ידע לחפש גידולים סרטניים (שלא לדבר על לטפל בהם), כאלו שאולי נגרמו על ידי אותו אוכל מסורתי וייתכן כי הרגו אנשים בסתר, כבר אז. בנוסף, לאנשים לא הייתה את השהות לפתח סוכרת של הגיל המבוגר כיוון שרבים מהם מתו בגיל צעיר יחסית, עקב תאונות, מלחמות ומגפות. אז הרושם החיובי שמותיר האוכל המסורתי הוא מלאכותי ברובו, ונוצר רק עקב הנסיבות. פולן מצביע בדיוק על בעיה זו בבואו לבקר חוקרי תזונה, אבל מתעלם ממנה בנוחות כשזה נוגע לטיעון שלו.

אני מסכימה עם המסקנה הסופית של פולן: בהחלט עדיף לנעוץ שיניים באוכל מסורתי. מדוע? כי אוכל מסורתי לא שרד רק בגלל שהוא שמר על אנשים בחיים (וכפי שראינו, הם לא היו ממש מאושרים מלכתחילה), האוכל המסורתי שרד כיוון שהוא היה טעים. בעבר, אנשים היו חייבים לדבוק בסוגים מסויימים של דגים או ירקות כדי לא לחטוף הרעלה, אבל אף אחד לא קבע שהם חייבים למלא איתם כופתאות או לטגן אותם בחמאה. לאיש לא היו האמצעים לראות אם זה הופך את האוכל לבריא יותר, כיוון שכפי שפולן אומר: חקר התזונה הוא תופעה חדשה. האוכל המסורתי שרד, אם כן, כיוון שהוא היה טעים מספיק בכדי שאנשים ירצו להכין אותו שוב ושוב, למרות המאמץ שהכנה כזו דרשה לפני המצאת הגאדג'טים למטבח. הדיאטה המערבית רווחת כעת כי היא עושה לנו חיים קלים יותר: היא מורכבת מאוכל שניתן לחמם ולאכול בקלות ובמהירות. האוכל המסורתי עדיין בסביבה כי הוא ממש טעים. אם אדרש לבחור בין משהו שהוא ללא ספק טעים, וכעת, הודות לטכנולוגיה גם קל יחסית להכנה, לבין האוכל המתועש והמלוח-מדי שגם בדרך כלל מכיל רכיבים עם שמות שאני לא יכולה לבטא, אני אבחר באוכל המסורתי בכל פעם. אם גם נאמין לטענות של פולן בנוגע ליתרונות הבריאותיים המובטחים שלו לצרכן ולסביבה, האוכל המסורתי מנצח בנוק-אאוט.

המתח בין הטיעונים השונים של פולן גובל בסתירה-עצמית, כפי שראינו, אבל זו לא הבעיה היחידה במאמר. בעיה נוספת היא שפולן לא מציע אפשרות אלטרנטיבית לסיווג תזונה בריאה. למרות שהוא אכן מציין כי עלינו "לאכול כמו אומניבור (אוכל-כל) … כדי לכסות את כל הצרכים התזונתיים", העצות שלו מבלבלות בדיוק כמו "הרוחות הסוערות של מדעי התזונה" אותן הוא מבקר. פולן מעודד את קוראיו ליצור איזון תזונתי, אך המאמר שלו מטה את המאזן בכיוון מסוים. בעוד הוא ממליץ לאכול פחות בשר, מוצרי חלב ודגנים משאנו אוכלים עכשיו, אך לא להימנע מהם לחלוטין, הדוגמאות בהן הוא מדגים את הסכנות שבצריכת יתר הן כל כך מפחידות עד כי עשויים להרגיש שעדיף לדבוק ב'צמחים' בלבד. באימוץ החלטה שכזו, עשוי הקורא לעבור מדיאטה בלתי-מאוזנת אחת לשנייה. כשפולן מציין כי "קצת בשר לא יהרוג [אותנו]" או מזכיר כי "כשצריכת הבשר ומוצרי החלב הייתה מוקצבת בחומרה, שיעורי מחלות הלב צללו" בלי לדבר על היתרונות הבריאותיים של השניים, הוא עשוי ליצור רושם שגוי אצל קוראיו. פולן דוחק ב"אנשים המודאגים לגבי בריאותם …. לצרוך יותר צמחים ופחות בשר" אפילו לפני שמדענים יצליחו לקבוע מה בדיוק יש במוצרים מן החי שהופך את אוכליהם, כביכול, לחולים יותר. פולן לא מזכיר כי הפחתה פתאומית במוצרי חלב ובשר עלולה ליצור חוסר בסידן או אנמיה. אפילו נדבוק במתודולוגיה של פולן ונתבונן בתזונה כחלק מאורח חיים שלם, העובדה היא שטבעונים (ולפעמים גם צמחונים) סובלים פעמים רבות מאנמיה. כדי להישאר בריאים במסגרת הדיאטה שלהם, הם צריכים לדאוג שהדיאטה שלהם תכלול יותר צמחים העשירים ב'נוטריאנטים' שניתן להשיג מבשר וחלב, ולעיתים אף לקחת תוספי תזונה.

פולן לא מאמין בהסרת הנוטריאנטים "מהקונטקסט של המאכל השלם בו הם נמצאים", ולכן למעשה הוא לא יכול להמליץ שאדם האוכל פחות בשר ומוצרי חלב יסגל את תזונתו כך שתכיל את אותה כמות של רכיבים מועילים שהיו בה קודם. זו תהיה סתירה פנימית. מה שהוא יכול היה לעשות הוא לעודד את קוראיו לדעת מה בדיוק יש במה שהם אוכלים. ייתכן כי עלינו "לאכול כמו אוכלי-כל" או אפילו "בעיקר צמחים", אבל רצוי שגם נדע שלא כל העלים הירוקים הם אותו הדבר. מומלץ לאנשים הנמנעים מחלב, לדוגמה, לאכול יותר ברוקולי. אולי אנחנו לא יודעים מה הופך את היתרונות של צריכתו דומים לאלו של חלב, אבל העובדה היא שזה עובד. לאנשים הסובלים מבעיות עיכול כדאי להימנע מירקות מסוימים שעלולים להחמיר אותן. ספורטאים צריכים לאכול יותר חלבונים מאנשים פחות פעילים. אנשים צריכים לדעת את יתרונות 'האוכל האמיתי' על פני התזונאיזם (המונח שפולן המציא לסיווג מזון על פי הנוטריאנטים שבו), אבל הם גם צריכים לדעת איזה 'אוכל אמיתי' יתאים להם ביותר, בהתחשב באורח חייהם.

הבלבול לגבי דו הפרצופיות של פולן עלול לצוץ בליבו של הקורא הנאיבי, זה שהאמין עד כה ליצרני המזון, רק לקראת סוף המאמר, ברגע בו מוצגים להם רק קווים מנחים כלליים ביותר. הקורא שהתעסק יותר באוכל בעברו כנראה נתקל בספקות לגבי פולן כבר בתחילת המאמר. תזונאים מסתמכים על תוצאות של מחקר מדעי על מנת לקבוע מה עשוי להועיל לנו. פולן, לעומת זאת, לא חושף את מקורות המידע שלו כלל (אלא אם אנחנו מחשיבים את ההיסטוריה שהיא, למרבה הצער, חסרת קבוצת בקרה). פולאן משתמש באזהרות של ה'תזונאית הבוגדת', מאריון נסל, כדי לזהות את הבעיות של התזונאיזם, אך הוא לא מזכיר כי אותם חוקרים בעייתיים הם אלו שהסיקו כי אכילת אורז לא מלוטש היא שמונעת את מחלת הבריברי, והם אלו שכעת מאפשרים לפולן לשבח את היתרונות שבצמחים בהשוואה למאכלים אחרים. אפילו אם הבעיות שפולן מייחס לפרדיגמת המחקר של התזונאים הן עד כדי כך בעייתיות. אפילו אם לא ניתן לפרק אוכל לסך הנוטריאנטים שבו, ולחקור כל אחד מהם אינדיווידואלית, ולהציג תוצאות מחקר סותרות, לתזונאים עדיין יש יתרון אחד על פולן: טבלאות. תזונאים מפרסמים את התוצאות של המחקרים שלהם, שמראים באופן חד-משמעי כי, לדוגמה, לחץ הדם של ארבעים עקרות בית אמריקאיות ירד כשהן אכלו יותר דגים. ייתכן כי התוצאות הושפעו מגורם אחר, כפי שפולן מציע כהסבר לכשלונות היוזמה לבריאות האישה, אבל הטבלאות עדיין קיימות. לפולן אין שום תוצאות להציג. הוא לעיתים שואל מ"אוצר המילים הרדוקציוניסטי של התזונאים" בכדי להסביר כיצד הם טועים, אבל אין לו שיטה אלטרנטיבית להוכיח כי הוא צודק. הוא לא נוקט אמצעים כדי להוכיח כי בריאותם של האנשים שהקשיבו לו אכן השתפרה (בין אם ישירות מהתזונה שלהם או בעקיפין, בגלל שינויים סביבתיים). גם אם הוא יכול היה לחקור שינויים אלו, הוא בוחר לא לעשות זאת. כשמשווים בין תזונאיזם לפולן-יזם, לתזונאים לפחות יש ראיות קונקרטיות התומכות בשיטה שלהם, בעוד כל מה שיש לפולן הוא המאמרים שלו-עצמו והמחקרים שפרסמו יריביו. לאורך כל המאמר, פולן מזהיר כי השיטה המדעית אינה מתאימה לחקר התזונה, אך הוא מצפה שנבטח בשיטה זו כשהיא תומכת בעמדות שלו. אם נתעלם מהמחקרים המדעיים שקבעו כי דגנים מולבנים מזינים פחות מדגנים מלאים, כפי שהוכיח מקרה הבוחן, לדוגמה, אז אין לנו שום סיבה להפחית צריכת דגנים מולבנים מלבד מה שפולן אומר. הנזק הסביבתי הקונקרטי של התיעוש אותו פולן מזכיר הוא אולי משכנע, אבל פולן משתמש ברעיונות של תזונאיזם כדי לתמוך בנקודות שלו, מה שמחליט את טיעוניו כיוון שהוא מדגיש כי אל לנו להשתמש בהם כשאנו מדברים על אוכל.

לסיכום, מאמרו של פולן מעלה נקודה טובה על ידי שימוש בטיעונים לא מוצלחים. נראה שאכן כדאי להימנע מאוכל תעשייתי: הייצור שלו גוזל פרנסה מחקלאים קטנים ומזהם את הסביבה, והטעם שלו משעמם עד מאוד. אי אפשר להשוות בין קערה של מרק בצל צרפתי אמיתי לבין אבקת הרק-להוסיף-מים המתועשת והמלוחה מדי. אוכל אמיתי, כפי שפולן קורא לו, הוא חוויה שונה לגמרי. לא ממש משנה אם יש בו אומגה שלוש או רק קצת טוּב חמאתי (ובלתי מעובד). אוכל, כמו חברים או תחביבים, מזין אותנו ביותר מצורה אחת. ייתכן כי אנו מקבלים מהאוכל מספר נוטריאנטים ששומרים על בריאות גופנו, כפי שייתכן כי אנו רוכשים יכולת שימושית באימוני ריצה, אבל הערך האמיתי של אוכל הוא האושר שהוא מסב לנו. אי אפשר להשוות בין אוכל אמיתי לאוכל מתועש, כפי שאי אפשר להשוות בין פורום באינטרנט לבין ערב בילוי עם חבר. אוכל משמח אותנו, ושמחה היא הנוטריאנט הטוב מכולם.