מפריזים (וגם מלנדנים) – חלק שני

או "מה לעשות בלונדון כשלא עסוקים בלחפש דים סאם"  ומה עוד אפשר לאכול בפריז.

דברים שאפשר וכדאי לעשות בלונדון אם אתה חנון-על כמוני

ולא, אני לא הולכת להזכיר את רציף תשע ושלושה רבעים כי לא הספקנו להיות שם,and thank you for bringing up such a painful subject.

שופינג איכותי:

Forbidden Planet – הסניף הכי מגניב של החנות הכי מגניבה על כדור הארץ. מדובר בחנות שמוכרת "מוצרי קאלט", כלומר, אם לוותר על הפוליטקלי קורקטיות: כל דבר שחנונים אובססיביים לגביו. החל בספר החדש (וכל הקודמים) של ניל גיימן וכלה ברפליקת חרב אור מדויקת שעולה כמו שבוע בבית מלון. החנות מוכרת דיווידיאים של סדרות שלא זכרתן שהן קיימות, תועפות ספרי מד"ב ופנטזיה והמון המון מרצ'נדייז מטופש ונהדר כמו קופסה לסוכריות מנטה בצורת Death star. שתי קומות ענק של ציוצי התלהבות ואנחות כמיהה. אני קניתי את כל פרקי "מבוכים ודרקונים" המצוירת, את "קורליין" באיור כריס רידל, שני ספרים של רובין מקינלי, את All Clear של קוני ויליס ומדבקה שכתוב עליה Keep calm and eat a cupcake.

כתובת: 179 Shaftesbury Avenue. תחנת התחתית הקרובה היא טוטנהאם קורט רואוד.

פתוח כל השבוע: שני עד שבת החל מעשר, ראשון החל משתים עשרה. שעות הסגירה נעות בין שש לשמונה, אז תבדקו כאן. מומלץ גם לבדוק לפני הביקור שלכם ולתכנן בהתאם, כי לפעמים יש אירועי חתימה של יוצר שווה במיוחד. יש הנחות לסטודנטים, אז הביאו את כרטיס הסטודנט התקף שלכם איתכם והציגו אותו לפני החשבון כי הם לא מסכימים לבטל ולהעביר שוב.

Foyles – קרוב מאוד לפורבידן פלאנט ממוקמת פוילס, חמש קומות מלאווווווווות ספרים. אלו שרגילים למגה-חנויות הספרים של ארצות הברית לא בהכרח יתלהבו, אבל פרובנציאלים כמוני יניחו את כל השקיות מפורבידן פלאנט על כיסא ויתיישבו לצידן לעלעל באגף ספרי הבישול העצום, אגף המחזות המרשים (המון שייקספיר) או קומת המדע וההיסטוריה.

113-119 Charing Cross Road, פתוח שני-שבת מתשע וחצי בבוקר עד תשע בערב ובראשון מאחת עשרה וחצי עד שש.

קניון Westfield – ליד תחנת הרכבת Shepherd's Bush (וגם בקרבת כמה תחנות נוספות, מסתבר) נמצא הקניון הענקי שהזכרתי בפוסט הקודם. יש שם סניף גדול מאוד של מרקס אנד ספנסר, חנות שמוכרת רק לקים, סניפים של כל הרשתות הגדולות ודוכן קאפקייקס(!). יחד עם שדרת מסעדות שעונה בערך על כל טעם אפשרי, זה מקום טוב לקנות את כל מה שחיפשתם בנגלה אחת, בלי להילחם בהמוני ההמונים שגודשים את רחוב אוקספורד.

קצת השכלה:

קתדרלת סנט פול – קתדרלה מדהימה שתכנן כריסטופר רן, האדריכל שעזר לשקם את לונדון אחרי השריפה הגדולה ב-1666. פסלים מדהימים מבחוץ (כל כך מדהימים, שאפילו החלק שלהם שפונה אל הקיר מפוסל!), פסיפסים וציורים מפעימים מבפנים. הכניסה קצת יקרה (חמישה עשר פאונד), אבל כוללת גם מדריך אודיו שמספר על ההיסטוריה של הקתדרלה (צ'רלס ודיאנה התחתנו בה במקום בווסטמינסטר!), הארכיטקטורה שלה ואיך העיצוב שלה משרת את תפקודה ככנסייה. שווה בגלל האומנות הבאמת-מרשימה, ובמיוחד למי שקרא את Blackout ו-All Clear של קוני וויליס ו/או זוכר בחיבה את מרי פופינס. מדריך הטיולים של לונלי פלאנט אומר שגם המסעדה שבמרתף מוצלחת, אבל לא בדקנו. פתוח לביקורים בימי שני עד שבת משמונה וחצי עד ארבע. מומלץ להגיע מוקדם. מכיוון שסנט פול צולמה למוות וכל גלויה תראה יותר טוב מהמצלמה המעפנה שלי, צילמתי רק את המדרגות; נטולות כל אישה זקנה שרוצה שנאכיל את הציפורים.

מוזיאון המלחמה: מוזיאון ההיסטוריה הצבאית של בריטניה. מכיוון שבריטניה קיימת המון שנים והתערבה בהמון מלחמות, יש הרבה מה להציג. יש תערוכה על משפחה מלונדון בזמן הבליץ, המון תותחים, טנקים ומטוסים מכל מיני תקופות, תערוכת פורטרטים שצוירו בזמן מלחמות העולם השנייה (מרגש במיוחד, לטעמי, אבל היא נגמרת בינואר 2013) ותערוכה על מרגלים ולוחמה סודית. הכל מלווה בהמון הסברים, לאלו שיש להם סבלנות לקרוא, ובהרבה חפצים מעניינים. אני מאלו שמעדיפים היסטוריה על אומנות, וקיבלתי את הרושם שהמוזיאון נמצא מחוץ לרדאר של רוב המבקרים משום מה. מעניין מאוד ומומלץ בחום. גם חנות המתנות שלהם מעניינת, ועמוסה בספרי היסטוריה. שימו לב כי המוזיאון ייסגר לחצי שנה החל מהשני בינואר 2013. הכניסה חינם, אבל רצוי לתת תרומה כדי שהמוזיאון יוכל להמשיך לתפקד.

כתובת: London Borough of Southwark (זה באמצע פארק, אז אין מספר, כנראה), הם פתוחים כל יום מעשר בבוקר עד שש בערב, כאשר כניסה אחרונה מותרת ברבע לשש.

ודבר אחרון בקשר למסעדות סיניות בצ'יינה טאון: מכירים את הטריק שבו מסעדה אסייאתית איכותית נמדדת לפי כמות ה"מקומיים" (כלומר, אסייאתיים מהקבוצה האתנית התואמת לסגנון האוכל במסעדה) שאוכלים בה? אז גם בעלי המסעדות בצ'יינה טאון בלונדון מכירים את הטריק הזה. כך התגלה שלרוב המסעדות יש כמה קומות, או כמה חדרים, ובחדר הפונה לרחוב יושבות משפחות סיניות (אני מהמרת על קרובי משפחה של הבעלים שבאו לאכול צהריים בחינם). בשאר החדרים/קומות יושבים האנשים שלא משפיעים על האטרקטיביות של המסעדה (כלומר, כל מי שאינו משפחה סינית). הפתרון? חפשו ממש הרבה המלצות באיטרנט מראש, או פשוט אימרו "על החיים ועל המוות" ובחרו את אחת המסעדות. האוכל אולי לא יהיה מדהים, אבל זה אוכל סיני בצ'יינה טאון וסביר שהוא יהיה לכל הפחות לא רע.

מסעדות בפריז

בעיקרון הקשבתי להרבה המלצות מבלוגים וכתבות בעברית, אז אפשר לקרוא על חלק גדול מהמקומות בבצק אלים, במדבר מהבטן וסתם ב"עכבר עולם". אני מעדיפה לדבר בהרחבה על מקומות שעוד לא כתבו עליהם בבלוגספירה הישראלית כדי שתחשפו לעוד כמה דברים ותוכלו לבחור מתוך מגוון.

אז היינו ב-Breizh Café (ממליצה על הקומפלט ד'אוניון, קרפ שמוגש עם גבינה, האם, ביצה עין ובצל קונפי, בתמונה למעלה), וגם ב-Les Galopines (ששינו את התפריט, מסתבר. כתף הטלה לא הוגשה עם בצל קונפי, אבל הייתה לחלוטין קריספית ועסיסית כמו שעמית אהרנסון אמר בהמלצה שלו. גם הסטייק היה מעולה והוא דווקא כן הוגש עם הקונפי הנחשק). היינו גם בכמה מקומות רנדומליים, ובכמה מקומות שדיוויד לייבוביץ' המליץ עליהם, כך שכמדומני עוד לא נכתב עליהם בשפת הקודש.

באופן כללי לא הזמנו מקום לשום מסעדה שהיינו בה, עקב הפחד הלא-רציונלי שלי מלדבר בטלפון עם אנשים שאני לא מכירה בכלל, ועם נותני שירות בצרפתית בפרט. השיטה שלנו? להגיע ממש מוקדם, כשהמסעדה נפתחת, ולקוות לטוב. זה עבד בכל פעם בטיול, מלבד כאשר ניסינו לחזור ביום ראשון ל-Breizh Café ומסתבר שבראשון הם מקבלים רק אנשים עם הזמנות. רוצים להיות ספונטניים וששעות ההזמנות למסעדות לא יגבילו את הטיול שלכם? אפשר לוותר על הזמנת מקומות. אני לא אומרת שזה רעיון טוב, אני רק מדגישה שזה ניתן לעשייה. היו נכונים להתמודד עם אכזבות ולהתפשר על מקומות שאולי לא תכננתם עליהם מראש.

כמו כן, לא הלכנו לשום מסעדה ממש יקרה אז כל המחירים נעים בין 15 יורו בערך לשתי מנות ושתייה (קפה ברייז, למשל) ל-40 וקצת יורו לאדם (ארבע מנות ב-Les Pappilles, עם כוס יין). בנוסף, בכל מסעדה קיבלנו לחם (בדרך כלל טעים, תמיד בלי חמאה) וביקשנו גם une carafe d'eau (קנקן מים) שחסך לנו את הצורך לקנות אוויאן. בצרפת נותנים מי ברז בלי לעשות פרצופים, אז אל תרגישו רע לבקש כי כולם עושים את זה.

Les Pappilles – המלצה מדיוויד לייבוביץ'. זו מסעדה שמגישה רק תפריט יומי קבוע, שכולל מנה ראשונה, עיקרית, גבינה וקינוח כאשר המחיר, ככל הנראה, משתנה (ביום שאנחנו היינו זה היה 33 יורו לאדם, אבל בפוסט של ד"ל כתוב 28.5 יורו. בצהריים לפעמים יש תפריט א לה קארט, כלומר, כזה שאפשר לבחור ממנו מנות נפרדות). המקום ממש לא מתאים לבררנים, אבל בתור בררנית שהיא גם הרפתקנית קולינרית החלטתי לקחת סיכון. המסעדה מתפקדת גם כמעדנייה ומרתף יין, וככזו היא מצוידת בכמויות-עתק של בקבוקי יין למכירה. הם מעודדים את הלקוחות (באנגלית טובה שהם מדברים ברצון, יש להדגיש) לבחור בקבוק במחירי החנות ולשלם דמי חליצה. למרבה הצער אני לא זוכרת את סכומם, כי אנחנו שתינו את יין הבית בכוסות (והוא היה יקר, אז עדיף לכם לקחת בקבוק). ביום בו היינו, התפריט כלל מרק כרישה ותפוחי אדמה חם וקרמי, שהוגש לשולחן במרקייה גדולה. בצלחות המרק האישיות נחו גבעות של בייקון, כרישה מטוגנת, עשבי תיבול ושמנת מתוקה ואנחנו היינו אמורים למזוג את המרק מסביבן ולערבב. אני לא אוהבת מרק תפוחי אדמה (אותה קמחיות שגורמת לי לשנוא קטניות), אבל המרק הזה היה פשוט מדהים. הקרמיות של המרק (לא קמחית אפילו קצת) עם המליחות של הבייקון והמתיקות היחסית של השמנת היו מושלמים ביחד.

המנה העיקרית הייתה בקר בבישול ארוך שהוגש עם תפוחי אדמה, גזרים ואפונת שלג. אני סולדת מ"אוכל חוּם" (כלומר, רוב הדברים שעברו בישול ארוך ו/או פגשו ביין אדום במהלך הקריירה שלהם), והמנה הזו לא הצליחה לקפוץ מעל משוכת הבררנות שלי. הבשר היה רך והירקות היו נחמדים ומטופלים היטב, אבל הרוטב היה מלוח וכבד מדי לטעמי (שלא לדבר על כך שספטמבר זה מוקדם מדי לאוכל חורפי כל כך). המדיח החתיך נהנה וגמר גם חלק מהמנה שלי, כך שאולי זו רק אני.

הגבינה הייתה גבינה כחולה שהוגשה עם שזיף מיובש בסירופ (טעים מאוד) והקינוח היה פנה-קוטה תות (שלמרבה ההקלה הסתברה כפנה-קוטה מסורתית שעליה הונחו תותים, ולא כזו בה התותים הם חלק מהבלילה, אחרת לא הייתי אוכלת גם אותה). הארוחה הייתה מוצלחת בסך הכל, למרות שאחרי החורפיות הכבדה של המרק, הבשר והגבינה, הפנה-קוטה נראתה לי ממש לא שייכת. מאוד נהניתי, אבל אני גם שבעה מהר ולכן יכולתי לוותר על חלק גדול מהמנה העיקרית ועדיין לצאת מרוצה. היכולת לא להתבחבש עם תפריט ארוך היא חוויה מעניינת, ורוב האוכל מוצלח. אם אתם קצת פחות בררנים ממני, אני ממליצה בחום.

המסעדה קרובה מאוד לגני לוקסמבורג, שהם מדהימים בפני עצמם. הם לא מפרסמים זוטות כמו שעות פתיחה באתר שלהם, או במשום מקום אינטרנטי בולט אחר, אז אני מציעה פשוט להתקשר ולברר אם הם פתוחים. אני יכולה לדווח שבשבת בצהריים הם כן פתוחים ומגישים תפריט קבוע ולא א לה קארט.

30 rue Gay Lussac
tel: 01 43 25 20 79 01 43 25

תחנת המטרו הקרובה היא Luxembourg.

Aux Tonneaux Des Halles – עוד המלצה של לייבוביץ'. לאחר שאכלנו סטייק קצת קשה במסעדה רנדומלית (Brasserie de l'Ile St-Louis, בהמשך) כי שכחתי מהאזהרה של ליבוביץ' באשר לסטייקים בצרפת (הצרפתים אוהבים ללעוס. הרבה.), הלכנו למסעדה שהוא ציין כבעלת סטייקים רכים ומוצלחים במיוחד. אכלנו רייט ברווז, שזה מעין ממרח שמכינים מ"שאריות" של קונפי ברווז ולטעמי היה ככה-ככה, וסטייקים עם צ'יפס שאכן היו רכים ומעולים. נכון שמסביבנו ישבו הרבה תיירים, אבל השירות היה לא-מתנשא ודובר-אנגלית ברובו ולא הרגשנו שנפלנו למלכודת תיירים. אזהרה אחת: אל תזמינו קינוח. הזמנו טארט טאטן והוא היה פשוט מזעזע: הבצק שרוף והתפוחים קווץ'. יש מלא קונדיטוריות ובתי קפה באזור. פשוט לכו לאחד אחר אם אתם רוצים קינוח.
28 rue Montorgueil
Tél: 01 42 33 36 19
קרוב לתחנות המטרו Chatelet-les Halles ,Les Halles או Etienne Marcel אבל היציאה משתי התחנות הראשונות היא לתוך קניון ענקי. יש ממש מול היציאה מהתחנה לתוך הקניון מפה, שדרכה אפשר לראות איך יוצאים מהקניון לרו מונטורגיל. כמו כן, בקניון הזה יש חנות של Clair's שזו רשת שמוכרת תכשיטים זולים ומגניבים.

Brasserie de l'Ile St-Louis – מסעדה שממוקמת ממש בקצה איל סנט לואי, האי הקטן-יותר מבין האיים שבסיין וזה שיש בו המווווווון גלידריות וחנויות מתנות סטייל המדרחוב בזכרון יעקב. רוב המקומות גם פתוחים ביום ראשון ואפשר להמשיך משם לאי Cité כדי לראות את הנוטרה דאם ואת הפלאה דה ג'סטיס. למסעדה הלכנו בעקבות המלצה במדריך הכיס של לונלי פלאנט (שטוען שהם מתמחים באוכל אלזסי. לא היה פלאמקוכן). אכלנו סטייק שהגיע עם תפוחי אדמה נחמדים, והמבורגר סוס(!!!) שהגיע עם הצ'יפס הטעימים ביותר שטעמתי בטיול: רכים ובו בזמן קריספיים ושחומים. המלצר שלנו לא דיבר אנגלית בכלל, והתפריטים באנגלית ללא מחירים (מה ששיעשע אותי – לקחנו גם אחד בצרפתית, למרבה המזל) אבל האוכל היה טעים, בטווח מחירים סביר (בין 18 ל-30 יורו לעיקריות) והמקום פתוח ביום ראשון. הסטייקים קשים, אז הזמינו כל מנה שבאה עם צ'יפס ואינה סטייק.

55 quai de Bourbon, ממש ליד הגשר שמוביל לאי Cité

מטרו: תחנות Pont Marie, Saint Paul או Cardinal Lemoine

לקינוח באיל סנט לואי, מומלץ ללכת ל-Maison Berthillon, הגלידרייה הכי מפורסמת בפריז. על איל סנט לואי יש המון בתי קפה וחנויות שמוכרות את הגלידה שלהם, אבל נראה שלסניף המקורי ב-rue St-Louis en l'Ile (הרחוב ה"ראשי" של האי. חנות בעלת חזית מעץ בהיר) יש את המבחר הכי גדול, ואפשר פשוט לבחור כדור וללכת, זאת בניגוד לבתי הקפה שמצריכים ישיבה. יש שם גם "סלון דה תה", לכאלו שכן רוצים לשבת, או סתם לטעום מהעוגות שלהם. הגלידה שלהם היא לא הר קצפת סאנדיי-אי אלא כדור קטן, עגול ומושלם של גלידה לא-מתוקה-מדי (ובמקרה של הקרמל המלוח, פריקינ' מלוחה). אין את כל הטעמים כל הזמן, אבל אתם מוזמנים להתרשם ממבחר הגלידות והסורבטים (בצרפתית). אנחנו אכלנו קרמל מלוח (ממש ממש מלוח, לא אהבתי), נוגט שקדים (מושלם ונהדר, אבל משום מה אני לא רואה אותו ברשימה) ופטל-ורדים (המדיח אהב, אני לא אוהבת גלידת פירות). אל תרגישו מאויימים מהתור לדוכן הגלידה, הוא מתקדם מהר מאוד.

29-31 rue saint Louis en l'ile

מטרו: תחנות Pont Marie, Saint Paul או Cardinal Lemoine

אחרונה חביבה: Le Dalou. יש למסעדה הזו הרבה יתרונות: תפריט ענק ממש, העובדה שהיא פתוחה עד שתיים בלילה בערך (יתרון גדול כשאת/ה יוצא/ת מאירוע בשתים עשרה ועשרים ומגלה שאת/ה מת/ה מרעב…) והעובדה שהם מגישים פירות ים וצדפות. אכלנו שם פעמיים: פעם אחת כי רציתי סופסוף לאכול אויסטרים (הזמנתי מגש ענק ובסוף הדבר שהכי אהבתי בו היה רוטב החרדל-וחמאה שניתן כתוספת, פתטי) ובפעם השנייה כי השעה הייתה אחת בלילה, היינו ממש רעבים, זכרנו שהאוכל שלהם היה בסדר והם היו פתוחים. בפעם הראשונה, כמו שאמרתי, אני הזמנתי מגש פירות ים ליחיד שעלה 16 יורו וכלל המון המון אויסטרים מכל מיני סוגים, כמה שבלולי אסקרגו (קרים ומבושלים), קערה קטנה של שבלולים קטנים (הרבה עבודה לעומת התמורה), קערה של שרימפס קטנטנים בקליפתם ושני שרימפס גדולים עם שריון. הכל מגיע עם חומץ בצלצלי שאלוט, ממרח החרדל האלוהי הנזכר לעיל וחמאה טעימה מאוד. גיליתי שאני כן אוהבת אסקרגו, אבל לא אויסטרים, ולפיכך אני אכזבה לעולם הקולינרי כולו. המדיח החתיך אכל חזה ברווז ברוטב דבש שהגיע רייר, עם גרטין תפוחי אדמה ועם ירקות, והיה מוצלח מאוד.

בפעם השנייה הזמנו מולים וצ'יפס (טעים מאוד) וסטייק טרטר, שגם הגיע עם צ'יפס (סטייק מעולה, צ'יפס סטנדרטיים). יש לציין כי בשני הביקורים אכלנו אוכל ש"מסוכן" לאכול במסעדות (בשר נא וצדפות נאות), ולא היו לנו שום תאונות מצערות אחר כך, כך שזה מקום טוב לנסות בו אוכל צרפתי מסורתי די בזול. רוב המלצרים לא דיברו אנגלית בכלל, אבל היו די נחמדים יחסית לפריזאים (דיוויד לייבוביץ' ועוד כמה ספרים שקראנו על צרפת גרמו לנו לחשוש מאוד מהיחס המצפה לנו). את הקינוחים לא ניסינו אבל אלו שב"ויטרינה" נראו טעימים מאוד. כמו כן, טיפ שגנבתי ממיקה שרון: אם אתם אוכלים מולים, אכלו אחד עם מזלג ואז השתמשו בצדפה הריקה כמו בפינצטה כדי להוציא את הבשר משאר הצדפות. נוח מאוד.

30 place de la Nation, ממש ליד רחוב Cours de Vincennes. תחנת המטרו הקרובה היא Nation

התכוונתי לדבר גם על חנויות בפריז ולתת כמה טיפים כלליים על פריז ועל צרפתית אבל אני רואה שהפוסט התארך לו מעל למצופה ("כלומר, אור, חפרת מעל למצופה", אומר קול בראש שלי) – אז אני אכתוב אחד נפרד.

חלוקת חוויות משמחת: לאונרד כהן. בלייב. בפריז. לא ממליצה על זה כי זה אין עוד הופעות, אבל השירים וההגשה של סיבוב ההופעות נוכחי ("Old Ideas") פשוט מדהימים וההופעה שווה כל גרוש.

מודעות פרסומת

מפריזים (וגם מלנדנים) – חלק ראשון

פינת הפילוסופיה: פרדוקס אכילס והצב של זנון: אכילס רץ במהירות גדולה פי עשר מזו של הצב. כדי להיות הוגן, אכילס נותן לצב יתרון של מאה מטר לפני שאכילס יתחיל לרוץ. לפי זנון, אכילס לעולם לא ישיג את הצב כי כאשר אכילס ירוץ ויעבור את מאת המטרים בינו לבין הצב, הצב כבר יתקדם עוד עשרה מטרים מעבר למאת המטרים הראשוניים. כאשר אכילס יעבור את עשרת המטרים, הצב יתקדם עוד מטר וכך אכילס ימשיך להתקרב לצב אבל לעולם לא יעקוף אותו. זאת בניגוד להגיון הבריא, שאומר שאכילס יעקוף את הצב ממש ממש מהר…

פרדוקס אור והמקרונים של זאפטיג: אור מנסה לאכול את משקלה במקרונים. כמובן שהיא לא שוקלת כמו מקרון אלא (קצת) יותר, ולכן יש לה פער מסוים על עצמה. אם אור אוכלת מקרון, הרי שמשקלה יגדל במשקלו של מקרון ולכן בעצם אור תמשיך לשאוף לאכול את משקלה במקרונים, אבל לעולם לא תצליח. זאת בניגוד לעובדה שאור אכלה את משקלה במקרונים, כי ככה המשקל הדיגיטלי אומר לה.

~*~

את הטיול של המדיח החתיך ושלי לפריז וללונדון ניתן לחלק לשני חלקים: דברים שקשורים לאוכל ודברים שאינם קשורים לאוכל. זוהי דיכוטומיה משמעותית המאפשרת לנו להפריד את העיקר מהתפל (וכן את המקומות שהמדיח החתיך בחר ללכת אליהם מאלו שאני בחרתי ללכת אליהם). ליידיז פירסט, אז נתחיל מהאוכל (כלומר, מהקונדיטוריות). הפוסט הבא יהיה על מסעדות בפריז ודברים בפריז ולונדון שאינם אוכל אבל עדיין, אני מקווה, מעניינים.

אוכל בלונדון

למרבה הצער לא היינו בהרבה מסעדות מעולות ממש בלונדון. במעולות בהן כן ביקרנו בקושי צילמתי, כי הן היו מאוד "שיקיות" ולא התחשק לי לחטוף עין עקומה מהמלצרים. כן, כן, אני בלוגרית רעה (עם מצלמה רעה, בכל מקרה). בפעם בה ישלמו לי לסקר איזו ארץ קולינרית כמו שעשו לדיוויד לייבוביץ' (אנשי ארגון יפני עלום, אני לגמרי משתעלת בכיוון שלכם), אני מבטיחה לצלם כל מקלון גזר שבא אל פי. לפיכך אני רוצה לדבר רק על שניים וחצי מקומות:

Wagamama: האימא הרוחנית של זוזוברה. מסעדה אסייאתית עם קערות גדולות של תבשילי נודלס או אורז. שירות מהיר, ישיבה אל שולחנות ארוכים ואקוסטיקה מפוקפקת במקרה הטוב. מדובר ברשת שיש לה המון סניפים בבריטניה (עשרים ושמונה מתוכם רק בלונדון) וגם כמה מחוץ, אז אם אתם סקרנים הייתי ממליצה לבדוק את האתר שלהם. בחלק מהסניפים יש גם סושי.

אנחנו היינו בסניף שבקניון ווסטפילד בשפרד'ס בוש. מדובר בקניון עצום עם מלאמלאמלא חנויות ומסעדות והוא מיקום אידיאלי לפתור את הצורך המיידי בשופינג בלי להתמודד עם הצפיפות המזעזעת של רחוב אוקספורד (אותה ראינו רק מהאוטובוס והזדעזענו). הזמנו מנה מעולה ממש של ספייריבס בגלייז שהם טוענים שהוא רוטב ברביקיו אבל היה למעשה מין תערובת תבלינים עם ריח מתקתק ונהדר. הסנפתי את האצבעות שלי עוד חצי שעה אחרי שסיימנו לאכול. בנוסף אכלנו ראמן צ'ילי בקר נחמד מאוד (שבאתר שלהם מסומן כ"סופר-ספייסי" ובפועל הוא פיקנטי קלות. בריטים עדיני נפש שכמותם) ועוד מנה שכנראה הייתה האמאי אודון אבל בפועל אני לא זוכרת, וזה אומר שהיא לא הייתה מטלטלת במיוחד.

לא מאוד יקר (יחסית ללונדון), יש תפריט מגוון והאוכל מגיע מהר. מומלץ לחובבי זוזוברה. למסעדה יש גם ספר בישול שלא קניתי כי לא היה בו את מתכון הספייריבס. אפשר לראות באתר המסעדה תמונות של כל המנות אם מתחשק לכם לעשות את עצמכם רעבים. היכנסו לאתר גם בשביל מיקומים, ימים ושעות כי יש הרבה כאלו.

Yauatcha: המסעדה היחידה בכל הטיול שהזמנו אליה מקום מראש (כן, כולל פריז). למה? כי נורא רציתי ללכת אליה (מסעדה שמוכתרת כ"אחת ממסעדות הדים סאם הטובות בעולם" ואני לא אוכל בה? נראה לכם?) וכי היא היחידה שאפשר להזמין בה מקום באינטרנט וכך לא לדבר עם אנשים מוזרים בטלפון. אני שונאת לדבר עם אנשים בטלפון. בכל מקרה, היה מעולה קשות, אבל לא צילמתי כלום.

בהמלצת עמית אהרנסון הזמנו את הcheung fun עם שרימפס וטופו. היה אכן מאוד טעים, אבל דווקא המנה הזו לא הפילה לי את החצאית. מה שכן הפיל אותה היה לחמניות החזיר בברביקיו (char sui bun) – שהיו מתקתקות ורכות מבחוץ ומתובלות היטב מבפנים. נהדר. זה אחד המאכלים האהובים עלי, שאותו אני לא מצליחה לשחזר בבית על אף עשרות נסיונות, והגרסה שלהם הייתה מצוינת. למי שכן התלהב מאוד מהצ'אונג פון: לכו למסעדת מינאטו בקיסריה או בהרצליה והזמינו את הרול שנקרא "מידורי". הטעמים והחומרים שונים, כמובן, אבל החוויה המרקמית דומה.

עוד אכלנו: רבע ברווז פריך וארומטי – ותרו על זה, זו גרסה ממש מעפנה לברווז פקין. הרגשתי כאילו הם לקחו ברווז צלוי סטנדטי ששכב להם במקרר וזרקו אותו לסיר טיגון עמוק כדי שיהיה פריך. הוא מגיע עם פנקייקים קטנים, מלפפון ובצל ירוק וקערה-בגודל-כפית של רוטב הויסין (ברור שביקשנו עוד, מה אנחנו, בעונש?). הזמנו גם פחזניות דביקות עם ירקות (Vegetable sticky puff) שלא היו מאוד דביקות אבל כן די טעימות.

בניגוד לעמית, אנחנו כן הזמנו קינוחים תחת התירוץ של "עניין מקצועי". בכניסה למסעדה יש ויטרינה ענקית בה מוצעים הקינוחים למכירה הביתה (טוב שאני לא גרה באזור). כל קינוח נראה כמו פסל סביבתי קטן בצבעי קרמל, שוקולד ופירות, והיה קשה מאוד לבחור. מכיוון שהקינוח היחיד בטעם תה ירוק (אהובי משכבר הימים) הכיל גם קונפיטורת לימון (שאני לא מתקרבת אליה), הזמנו קינוח שנקרא "שזיף צלוי" והיה למעשה מין כיפה בצבע מג'נטה (כתוצאה מג'לי שזיפים) שבתוכו היה קרם ונילי כשכל הכבודה נחה על מצע עוגיית שקדים ולצידה כדור גלידה ו… שזיפים צלויים. נומנומנומ ביותר, וזאת ממישהי שלא אוהבת קינוחי פירות. כל הקינוחים האחרים שראינו מסביבנו היו יפים ממש עד מדהימים קשות. ברובם למרבה צערי היה לימון או פירות יער, שאת שניהם אני לא אוהבת, אז אנא אכלו ודווחו לטובת הכלל וכו'.

שתינו מרטיני ליצ'י טעים (שמוגש עם ליצ'י על קיסם, במקום זית) וביטר נאמטסו מרטיני (עם רום, מיץ פומלות, חמוציות, אלדר ופטל) שלא היה מר במיוחד. שניהם היו טובים. בקיצור, מומלץ בחום לחובבי הדים סאם והאוכל האסייאתי, אבל ותרו על הברווז הפריך ובזבזו את הכסף והמקום בבטן על משהו קצת יותר מעניין. המסעדה לא זולה, אבל גם יחסית ללונדון לא יקרה במיוחד. בסביבות ה-400 שקל לזוג עם קוקטיילים, הרבההההה דים סאם וקינוחים (גם המדיח אכל קינוח, אבל שנינו לא מצליחים להיזכר מה הוא).

שעות: שני עד שבת: 12 בצהריים עד רבע לשתים עשרה בלילה. ראשון: שתים עשרה בצהריים עד עשר וחצי בערב.

כתובת: 15-17 Broadwick Street. Soho, London, W1F 0DL ראו הוזהרתם: די מעצבן להגיע לשם עם הטיוב (הרבה הליכה ברגל) אבל, נו, מונית זה יקר. גם אין תחנות אוטובוס באזור.

Hummingbird Bakery (נחשב חצי מסעדה, כי אפשר לאכול רק קינוחים): כפי שאולי ידוע לכם, אני מאוד מאוד אוהבת את ספרי הבישול של המאפייה הזו. יש לי את שניהם. הם מעולים ואכזבו אותי פעם אחת בלבד (וופי-פאי. איכס). העניין הוא שקניתי אותם אחרי נבירה באמאזון ולא, חלילה, אחרי ביקור במאפייה. כך יצא שהכנתי הרבה מהמתכונים שלהם בלי לטעום את המקור, ועל כך אני בושה ונכלמת קלות (אבל לא ממש מצטערת). אכלנו עוגת "קטיפה אדומה" (רד וולווט, נו, קטנוניים), שזו עוגה בטעם קקאו-וניל עדין עם קרם גבינת שמנת; קאפקייק בטעם פראפוצ'ינו (קפה קר, מסדרת טעמי הספיישל, רק עד השלושים בספטמבר. עכשיו יש סדרת קאפקייקס בטעם חטיפי שוקולד) וקאפקייק "בלק בוטום", שזו עוגת שוקולד שמעליה עוגת גבינה עם שוקולד צ'יפס. שלושתן היו מאוד נחמדות (הרד וולווט מומלצת במיוחד), אבל סבלו משתי בעיות בולטות:

1. הקאפקייקס נמצאות בויטרינת תצוגה באוויר הפתוח. כתוצאה מכך (וזו תופעת לוואי של הרבה קונדיטוריות שמוכרות קאפקייקס) נוצרת על הציפוי שכבה קשה של סוכר שיש לה תחושת קרום לא נעימה. בעוגה זה לא הורגש במיוחד, אבל בקאפקייקס זה בלט מאוד וגם נתן להן מראה לא כל כך אטרקטיבי.

2. מפלצת הספגטי המעופפת, כמה שזה מתוק. כשאני מכינה בבית אני יכולה לשלוט בכמות הסוכר ואז הציפוי יוצא הרבה יותר מוצלח. כאן לא יכולתי, וזה היה מאוד, מאוד מתוק. שם דווקא לא התפדחתי לצלם, אז הנה. בכיוון השעון מימין: רד וולווט, פראפוצ'ינו (הקש, הדבר הורוד הזה זה קש דרך אגב, היה מבצק סוכר) ובלאק בוטום.

שווה את הטרחה? רק אם אתם באזור של אחד הסניפים (יש חמישה). עדיף לקנות את ספר הבישול שלהם ולהכין בבית, כך שתוכלו לשמור אותם בקופסה במקרר ולאכול אותם טריים, מופחתי-סוכר ונטולי קרום.

"ממתקים זה לא אוכל" בפריז

הכנתי מקרונים כמה פעמים לבד (לפי המתכון המאמם!!!11 של מאיה מרום. יום יבוא ואני אפסיק להתעצל ואכין את הגרסה המסובכת-יותר מהקורס קונדיטוריה), וגם טעמתי את של רביבה וסיליה, אבל אף פעם לא אכלתי מקרונים בפריז. בשבוע בו הייתי בפריז נאלצתי, אם כן, לפצות על 25 שנות חיים נטולות מקרונים צרפתיים וגם להשאיר מרווח של כמה שנים קדימה, ליתר ביטחון. אז אני אדבר הרבה על מקרונים, קצת על עוגות שאינן מקרונים ובפוסט הבא אדבר על מסעדות.

פייר הרמה: מקרונים בטעם שוקולד (שוקולדי עד מאוד) וקרמל מלוח (קצת יותר מדי מלוח). מרקם "מרנגי" יחסית ולא מאוד רך.

לאדורה: מקרונים בטעם ציטרון (לימון), פרלינה (קרם אגוזים) ושקדים (לא רע, הקרם במרקם מוזר, כמו מרשמלו פלאף). טעמי הפירות היו מוצלחים יותר מטעמי ה"ממתקים". לא מצולמים, אבל גם אותם אכלנו, טעם לימון-ליים (לימוני עד מאוד) וטעם קפה (מריר כמו שצריך).

את העוגות של לאדורה אכלנו בבית התה של הסניף ליד גני טילורי (בrue Royale). אנחנו הגענו בערך בשתיים ולא חיכינו בתור בכלל. כשיצאנו, שעה אחר כך, התנחשל לו תור ארוך בכניסה לבית התה, אז תזמנו היטב (אין לי מושג אם אפשר להזמין מקום. כנראה שכן). לארוחת צהריים סוכרתית במיוחד הזמנו:

קוני אמאן, ילד האהבה של קרואסון חמאה ועוגיית "אוזן פיל", על פי ההמלצה של מאיה מרום. היה נחמד, אבל כנראה שהוא טעים יותר אם תבואו בבוקר, כשהוא טרי מהתנור. גם לא תמיד נשאר להם, כך שאם אתם לחוצים על זה כנראה שרצוי לצלצל לשאול אם יש.

טארט טאטן, שהזמנו כדי לפצות על טארט טאטן שרוף ומזעזע ש(לא) אכלנו לקינוח יום לפני במסעדת Aux Tonneaux des Halles (הסטייק דווקא היה סבבה, הרחבה בפוסט הבא). הוא מגיע עם ספל קטן של קרם פרש טעים. לטעמי התפוחים היו קצת רכים מדי, אבל בסך הכל הוא היה קרמלי ומספק עד מאוד.

קרואסון ממולא במחית אגוזים שנחשב ל"מומחיות הבית" של לאדורה, לטענתם. טעים מאוד מאוד, למרות שלמילוי יש תחושת חרוסת קלה. חמאתי ומתפורר בפה, עם ציפוי דקיק של סוכר (שכנראה הושג באמצעות הברשה של הקרואסון במי סוכר עם יחס גבוה של סוכר למים כשהקרואסון עוד רותח). לדעתי המאפה הכי מוצלח בארוחה.

אחרונה בלאדורה: טארט סנט הונורה. זו עוגה די מפורסמת שמורכבת מתחתית בצק פריך או בצק עלים (אני יותר אוהבת פריך) שעליה פחזניות מקורמלות, קרם פטיסייר ונילי וקצפת. רציתי לטעום אותה מזה הרבה זמן (למדנו עליה בקורס קונדיטוריה, אבל לא הכנו אותה) והגרסה של לאדורה טעימה מאוד, לאלו שמעדיפים וניל על פירות. יש גם אחת בטעם ורדים, שנראית אפילו יותר יפה כי היא ורודה.

אנג'לינה, שמפורסמים בגלל השוקו החם שלהם ולא בגלל המקרונים, אותם לקחנו כדי שיהיה משהו לנשנש עם השוקו (שלטעמי לא היה כל כך מוצלח, שלא לדבר על זה שבפעם הראשונה הגישו לנו אותו פאקינג קר. נאלצתי לשאול האם "שוקו חם לא אמור להיות חם?" מה שגרם לי להרגיש מאוד מטופשת). המקרונים היו בטעמי פטל (הורוד) וקרמל. הקרמל היה מוצלח מאוד, ולטעמי יותר טוב משל פייר הרמה. המדיח החתיך אהב את הפטל. השוקו בתמונה מתחת, ושתינו אותו בסניף גאלרי לאפאייט יחד עם עשרות תיירים יפנים.

המקרון שבכתר: מקרונים בטעמים "יפניים" של סאדאהארו אאוקי. מלמעלה מימין ובכיוון השעון: תה ירוק (מדהיייייים, ואפילו המדיח, שטוען שלתה ירוק יש טעם של דשא, אהב את זה), שומשום שחור (סטארט-אפ: מקרון בטעם טחינה! טעים מאוד, שומשומי ועדין), יוזו (מריר ולימוני. לאוהבי אשכוליות בלבד) וארל גריי (טעם הברגמוט היה קצת אגרסיבי מדי לטעמי). כל אחד מהם במרקם מושלם, ויש גם עוגות (מדהימות גם הן) והכל יפהיפהיפה. אני אישית מוכנה לעשות שם סטאז' לנצח (כלומר, אם היה לי כסף כדי לכלכל את עצמי במהלך הנצח הזה).

את העוגות של אאוקי-סנסיי אכלנו בבוטיק שליד תחנת המטרו Ségur ושתינו איתן קנקן תה ירוק שגורם לכל התה הירוק שנתקלתי בו בארץ להיראות בצבע בז'.

עוגת תה ירוק עם מחית אזוקי מתוקה. לאזוקי יש מרקם מעניין וקרם התה הירוק טעים בטירוף. אני נהניתי מאוד, אבל אני משוגעת על אוכל יפני.

עוגת שומשום שחור עם קרם סאקה. טעם קצת חזק מדי של אלכוהול, וטעם עדין של טחינה. פחות אהבתי מהתה הירוק אבל גם היא הייתה מעולה. אם אתם חובבי אוכל יפני ומחליטים ללכת רק לקונדיטוריה אחת בפריז, לכו על זאת. יש גם מאפים מסורתיים יותר בטעמים סטנדרטיים, לאנשים משעממים :-P

אחרונה חביבה: Aux Désirs de Manon. אכלנו שם רק באגט דגנים וטארט מרנג לימון, אבל שניהם היו ממש ממש מוצלחים. כיוון שהבאגט נראה כמו באגט ואת הטארט הצלחתי לפצלח ברוב כישרון כשניסיתי להוציא אותו מאריזת הנייר, אין תמונות שלהם. למרות זאת, יש תמונות של הויטרינה המדהימה שלהם כי הם היו נחמדים ונתנו לי לצלם.

את באגט הדגנים הקריספי אכלנו עם נקניקים וגבינות מהסופרמרקט שנמצא ממש ליד הפטיסרי. הקונדיטוריה גם נמצאת ממש על תחנת המטרו Saint Paul, כך שאם אין לכם כוח לחיפוש מתיש של קונדיטוריות, כנראה שזה (וגם סאדאהארו אאוקי) יהיה מקום טוב בשבילכם לבליץ קינוחי.

כתובת: rue Saint-Antoine 129. סגור ביום ראשון (על פי האתר שלהם, בכל אופן), אבל פתוח בשבת.

בפעם הבאה: קניות, תיירות אמריקאית דביקה ומסעדות צרפתיות.

חלוקת חוויות משמחת: ערימת הספרים שהבאנו חזרה. שימו לב שאת רוב החופשה בילינו בארץ שאינה דוברת אנגלית, ובכל זאת.